<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ד.</h2>
אמר רבא ישראל משומד אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ועביד איסורא. ותניא נמי הכי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, כלומר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומחליפין בשל נכרי בעיסה שנילושה אחר הפסח, אבל חמץ שעבר עליו הפסח נכרי וישראל כי הדדי נינהו דתרוייהו אסירי. אי נמי איכא לפרושי שהן מחליפין בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, ואע"פ שאסור בהנאה איהו מיהא להיתירא איכוין. אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט דמטרח לא טרח. ואי שחט בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. פירוש אבל לכתחלה לא סמכינן אבדיקה דלאחר שחיטה, אע"פ שרגילין בעלמא לבדוק אחר שחיטה, דשמא יסמוך על בדיקת המשומד השוחט, או שמא יאבד הסכין ויכשיר הבהמה, כמו שמכשירין בהמה אחרת אם נאבד הסכין אחר שחיטה בלא בדיקת הסכין, כמו שאבאר לקמן [י' ע"ב]. ודוקא במשומד לתאבון, אבל במשומד לאכול נבלה להכעיס אע"ג דמשכח היתירא אכיל איסורא, ואע"פ שבדק סכין ונתן לו אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן עומד על גביו. ואם הוא משומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי ואסור לאכול משחיטתו אע"פ שישראל עומד על גביו, דמשומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא משומד לכל התורה כולה, אבל משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה. ושחיטת כותי כשחיטת נכרי היא, והרי הם כגוים לכל דבריהם.
<h2>דף ח.</h2>
אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה, והאיכא צדדין, בית השחיטה מרווח רווח. ולית הלכתא הכי, דקיימא לן שהסכין צריך בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. אלמא לא אמרינן בית השחיטה מרווח רווח.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת מחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא, ותיפוק לי משום דאסורה משום שמנינות, בחדשה, חדשה בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא משמשי ע"ז הן ואינן אסורין עד שיעבדו דפסק מדי, ואי בעית אימא שלבנה באור, ואי בעית אימא דפסק גווזא. הא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא יש לומר שהבשר מותר באכילה, דגבי ע"ז בעינן תיקון גמור שלא יהא בה קלקול, מה שאין כן לגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובתיקון כל דהו מלאכת מחשבת היא ומחייב. והיינו דאמרינן בפסח שני [פסחים ע"ג ע"א] השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תקן תקן בהמה להוציאו מאבר מן החי. זה התירוץ קבלתי מאבא מרי ז"ל. ויש מי שאומרי' שהבשר אסור באכילה ואף בהנאה עד שיוליך הנאת הסכין לים המלח, והבא לימלך אומרים לו שחוט דמקלקל אתה לפי שהבשר אסור באכילה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. וחזר בו לומר שמותר הבשר באכילה. וכן עיקר.
<h2>דף ח:</h2>
ואם בא להכשיר סכין של גוים ולחתוך בו חם מגעילו בחמין, ולחתוך צונן נועצו עשר פעמים בקרקע, ובסכין שאין בו גומות [ע"ז ע"ה ע"א] אבל סכין ששחט בה טרפה, שלא היה תשמישו בחמין ולא היה תשמישו לאיסור תדיר, מדיחו בצונן או בבליתא דפרסא. ומה שחששו בסכין טרפה משום שמנונית, ולא חששו משום דם, מדלא אמר סכין כשרה. [משום] דמיירי שרוצה לשחוט בהמה אחרת, ואיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא, אבל שמנינות בלעי. והיינו טעמא דרב דאמר קולף אע"ג דקיימא לן בעלמא [קי"ב ע"ב] כל זמן שטריד לפלוט לא בלעי, הני מילי [דם] אבל שמנינות בלעי. ואיתא להא מילתא בפרק כל הבשר גבי עובדא דמרי בר רחל. ועוד יש לומר דהא [ד]אמרינן כל זמן שטרוד לפלוט לא בלע הני מילי כשטריד לפלוט דם הנבלע אבל דם הסימנין שאינו נבלע אע"ג דטרידי לאפוקי דמא בלעי, ומשום הכי אמר רב קולף. ועוד יש לפרש בסכין טרפה דמיירי שרוצה לחתוך בו דבר חי וחששו משום שמנינות ולא חששו משום דם, מפני שהסכין קשה הוא ואין הדם נבלע בו דרך העברה, אבל השמנינות נבלע ברך ובקשה. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. מה שכתב הרב בעל המאור דבסכין טרפה שרוצה לשחוט בה בהמה אחרת הדברים אמורים, ומשום דם ליכא שסוף הבשר שיוציאנו מידי דם במליחה. לא מסתברא כותיה, שאין דם הבלוע מעלמא יוצא על ידי מליחה. וראייה לדבר דגים ועופות. ומיהו איכא לשנויי דלא דמי לדגים ועופות, דשאני התם שכבר יצא דמו, ולפיכך אינו יוצא על ידי מליחה אחרת דם דאתי ליה מעלמא, אבל הכא שעדיין לא יצא דמו אפשר שעל ידי מליחה כי היכי דנפיק דמיה נפיק דמא דאתי ליה מעלמא. וכן מצאתי בחידושין שכתבתי לפני אבא מרי ז"ל בשמו. וטמא מליח וטהור תפל דאסור [קי"ג ע"א], התם משום ציר הוא דאסיר, ואפשר דציר הבולע אינו יוצא על ידי מליחה.
איתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח. כתב הרב אלפסי הלכתא מדיח. ואיכא מאן דפסק דקולף לחומרא, ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א] תתאה גבר, ואם כן היאך סגי בקליפה והא כחם בתוך חם הוא. בשלמא לרב דאמר קולף לא קשיא, דאזיל לטעמיה דעילאה גבר, אבל לדידן דפסקינן תתאה גבר היכי פסקינן קולף. איכא למימר מאן דפסק קולף סבירא ליה כאיכא דאמרי דבית השחיטה צונן, ואפילו הכי קולף דאגב דוחקא דסכינא בלעה. אי נמי אפילו תימא בית השחיטה רותח, ואפילו הכי סגי ליה בקליפה, דשמנינות הסכין לא הוי אלא כסיכה, ואמרינן התם בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א] סכו בשמן של תרומה אם צלי יקלוף את החיצון, ואסיקנא דאפילו לשמואל דאמר תתאה גבר סגי בקליפה דסיכה משהו בעלמא עבדי ליה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] צנון שחתכו בסכין [שחתך בה בשר] אסור לאכלו בכותח, ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פסקיה, ואם כן לרבה בר בר חנה (היכי) [ת]סגי בהדחה והא קישות צונן הוא. איכא למימר משום דקישות ממאיס בהדחה אמר גריר לבי פסקיה, אבל בית השחיטה דלא ממאיס בהדחה מדיח. ועוד יש לומר דאהני ליה טרדת הסמנין דסגי בהדחה, ולא בעינן גריר לבי פסקיה, אבל בעלמא דליכא טרדת סמנין גריר, דאגב דוחקא דסכינא בלע, כמאן דאמר קולף. מכלל (דבצונן) [דבצנון] דבלע אגב חורפיה לא סגי בקליפה משום דתתאה גבר. אלמא לא חשיב בליעת השמנינות בסכין כמשהו, אלמא ליתיה לההוא טעמא דכתיבנא לעיל לפום האי סברא.
<h2>דף י.</h2>
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשרה אימר בעצם דמפרקת אפגום. והלכתא כרב הונא בשלא שבר, אפילו בעוף שהעוף רך חיישינן שמא בעור נפגמה. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. ואפילו נגע ודאי בשחיטתו בעצם דמפרקת חיישינן שמא בעור נפגמה, דלא מקרי שבר אלא כששבר בכח, אבל בנגיעת עצם דמפרקת דרך שחיטה לא מקרי שבר. והלכתא כרב חסדא בששבר. ומסתברא שאם נאבד הסכין קודם בדיקתו ואחר שחיטה כשרה דלא גרע משבר. אבל כשלא נאבד הסכין (נתיר) [נהגו] לבודקו לאחריה. ולא מסתברא (כותייהו) [כותיה] מדאמרינן [י' ע"ב] רב כהנא אמר צריך בדיקות בין כל חדא וחדא, כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא, לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ומדקא אמר בין כל חדא וחדא ולא אמר לבתר כל חדא וחדא, אלמא לאחר שחיטה בתרייתא ולרב חסדא לא צריך בדיקה לבתר שחיטה בתרייתא, דהא אפילו נמצאת פגומה כשרה, ואפילו הכי [אמרינן] כמאן כרב הונא, אלמא אפילו לרב הונא ליכא בדיקה לבתר שחיטה. ואיכא לדחוקי דהכי קא אמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא, ואצריך בדיקה לבתר שחיטה בתרייתא, ובין כל חדא וחדא לאו דוקא. לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ולא אצריך בדיקה לבתר בתרייתא. ויש מביאין ראיה מדאמר שמואל [ט' ע"א] הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה, אלמא אין הסכין צריך בדיקה, דאם כן ל[א]שמ[ו]עינן בסכין וכל שכן בסימנין. ולאו ראיה היא כלל, דסימנין צריך שיבדוק לדברי הכל, אבל הסכין אין צריך בדיקה לרב חסדא אם נאבד הסכין ולא בדקו כשרה אבל בסימנין טרפה.
<h2>דף יב.</h2>
תניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. ואסיקנא בבית דכולי עלמא לא פליגי דשרי, באשפה שבשוק דכולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי באשפה שבבית. והלכתא כר' יהודה לחומרא. מה שכתב הרב אלפסי והיכא דשחט ואזיל לעלמא וכו', לאו דוקא אזל לעלמא, והוא הדין בדאיתיה קמן דאינו צריך בדיקה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וראייה לדבר מדאמרינן בריש פרקין [ג' ע"ב] כולהו כרבינא לא אמרי קא סברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואם איתא האי סברא, אביי ורבא דקשיא להו וכולן כדקשיא לרב אשי, מאי טעמא לא אמרי כרבינא ובדאיתיה לקמן. ועוד ראייה אחרת מדקא אמרינן [י"ב ע"ב] אלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומאי טעמא לא שני ליה לעולם לא ידע אי גמיר אי לא גמיר ואסור לאכול משחיטתו בלא בדיקה בדאיתיה לקמן. ומיהו הא לאו ראייה ברורה היא, שאם כן הכי הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק. אבל ראייה קמייתא דריש פרקין ראייה ברורה היא, ומצאתיה בפסק החכם ר' אשר בן הרב ר' שלמיה ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. דייקי' בגמרא שמא קלקלו לא קא תני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה, ואפילו בשאחרים עומדים על גבן.
<h2>דף יג.</h2>
תניא שחיטת מין לע"ז אסורה בהנאה, פתו פת כותי, יינו יין נסך וספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ותנא קמא אשתו לא מפקרא. והא דתנן שחיטת נכרי נבלה פרכינן עלה ניחוש שמא מין הוא, ותהא אסורה בהנאה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין רוב אומות מינין.
<h2>דף טו.</h2>
תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר. פירוש בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בשבת, במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל למוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. פירוש בשוגג לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל במוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל, במזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים מותרים במוצאי שבת בכדי שיעשו. ופסק הרב אלפסי כר' יהודה. ואיכא מאן דפסק כרב דמורי להו לתלמידיה כר' מאיר וכי דריש בפרקא דריש כר' יהודה.
<h2>דף טו:</h2>
הא דאמר רב דימא מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, דוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום אבל אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור משום מוקצה מחמת איסור, ואפילו לר' מאיר דשרי במבשל משום דראוי לכוס אבל בשוחט אסור. ואני תמה על הרב אלפסי שלא הביא... דשחט לחולה [שהיה חולה מב]עוד יום, והביא דינו בדין מבשל... אבל לא היה חולה [מבעוד יום] אסור משום מוקצה. ואם היה חולה מבעוד יום... דשמא [ה"ה בשהיה חולה].
<h2>דף טז.</h2>
תניא השוחט במוכני שחיטתו כשרה והא תניא שחיטתו פסולה, לא קשיא הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. ואי בעית אימא הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני. אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש דאמר רב המשתחוה לבית אסרו, בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. פי' כשבטלו ואין עתיד לפנותו, דאי בשלא בטלו לכתחילה אסור ודיעבד שרי, ולא איפשיטא בעיין ולחומרא עבדינן ושחיטתו פסולה בשבטלו.
<h2>דף יז:</h2>
ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ואפילו מסוכסכת, ואפילו קאי ארישא דסכינא שהוליך ולא הביא. ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה, אפילו בדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. מסוכסכת כשרה, ודוקא בדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. ואני תמה על הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר בדקאי ארישא דסכינא. ופגימת סכין כדי שתחגור בו צפורן. ושן תלושה מותר לשחוט בה לכתחילה. ודוקא בחדא אבל בתרתי שחיטתו פסולה. ושן מחוברת וצפורן מחוברת שחיטתו פסולה.
<h2>דף יח.</h2>
הא דתנן ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה, הלכתא כוותיה, לא שנא לשחט שני שליש והגרים שליש ולא שנא הגרים שליש ושחט שני שליש, דמדפליגי רב יהודה ורב הונא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש משמע דפשיטא להו בהגרים שליש ושחט שני שליש כשרה. אבל הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אפליגו בה רב הונא ורב יהודה, ולא אפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ונקטינן לחומרא כתרוייהו, אע"ג דסתרן אהדדי. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום. ואולי עלה בדעתו דכולא שמעתא אליבא דרבנן דר' יוסי בר' יהודה ריהטא דסבירא להו למעלה מטבעת הגדולה היא מוגרמת, אבל אליבא דהלכתא למעלה משפוי כובע אין בו דין הגרמה דמחתך בבשר הוא. [שחט במקום] נקב או שחט [ופגע בו נקב כש]רה. שחט גוי חצי קנה וגמר [ישראל] שחיטתו כשירה. [שחט ישראל חצי] קנה וגמר גוי שחיטתו פסולה.
<h2>דף כד:</h2>
נתמלא זקנו ראוי לעשותו שליח צבור לירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
<h2>דף כז.</h2>
הא דתנן השוחט אחד בעוף וכו', דייקינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, שנים בבהמה לכתחילה לא, עד כמה לישחוט וליזיל אי בעית אימא אאחד בעוף. כלומר דלכתחילה בעי' שנים בעוף. ואי בעית אימא לרובו של אחד כמוהו. איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב רב כהנא אמר אינו כרוב. אסיקנא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב לענין שחיטה ושחיטתו פסולה. וכן לענין טרפות אם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו [כשר]ה.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ושלושה מקומות שחיטתו כשרה. פירוש לא מיבעיא בשני סמנין אם שחט רוב הקנה למעלה ורוב הושט למטה, אלא אפילו רוב סימן אחד מעט כאן ומעט כאן מצטרף לרובא. וראייה לדבר נקבה כנפה טרפה, וכי היכי דלענין טרפה מצטריף הכי נמי לענין שחיטה. וזו היא שחיטה העשויה כמסרק.
<h2>דף ל:</h2>
הא דמבעיא לן החליד במיעוט סימנין ושהה במיעוט סימנין מהו, פירש רבינו שלמה ז"ל במיעוט אחרון. ואע"ג דבשחט שני שליש והגרים שליש קיימא לן כר' יוסי בר' יהודה [י"ט ע"א], שאני התם דכיון דלאו מקום שחיטה הוא מתעסק בדבר אחר הוא. ולא קשיא ליה הא דתניא בתוספתא שחט אחד בעוף או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, דהתם מדאורייתא קא אמר אבל מדרבנן כיון דלכתחילה לא סגי לה ברובא פסלה ביה שהייה. והראב"ד ז"ל כתב דהתם בקנה דמה לי שהה במיעוט קמא מה לי שהה במיעוט בתרא, אבל בושט מבעיא ליה אי מטרפא במיעוט בתרא כמיעוט קמא. ורבינו יעקב מפרש לה במיעוט ראשון של ושט. ואע"ג דרב ור' יוחנן ושמואל כולהו מודו דבעוף פסיל ליה שהייה, והא ודאי בקנה לא פסיל שהייה בעוף אלא בושט ובמיעוט ראשון, ואם כן אמאי קא מבעיא ליה. לא קשיא דדילמא התם לכתחילה קא אמר שאסור לשהות, אבל לעולם אם שהה שחיטתו כשרה. אלא קשיא הא דתניא בתוספתא בהדיא [פ"ב], שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואחר כך שחט את שניהם או שנקב הושט ואחר כך שחט את שניהם טרפה. והמאור פירשה בבהמה ושהה במיעוט אחרון של סימן ראשון דרך שחיטה. והרב ר' משה ז"ל [פ"ג מהלכ' שחיטה ה"ד] פירשה שהה כדי שחיטת מיעוט סימנין, והפירוש הזה אינו מספיק בהחליד במיעוט סימנין. ובעיני פירוש המאור הוא הנכון שבכולן. ולפירוש רבינו שלמה ז"ל ולפירוש רבינו יעקב איכא לאקשויי מאי טעמא לא קא מבעיא ליה הכי בדרס במיעוט סימנין.
<h2>דף לא.</h2>
הא דתנן אבל הוליך והביא אפילו באזמל כשר. אוקימנא באזמל שאין לו קרנים. [אבל] מחטא לא דמבזע בזע. ובמחטא דאושכפי נמי לא דבעיא ולא איפשיט[א] היא ולחומרא עבדינן.
אתמר [נדה] שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה נמי לא טהורה דבעינן כונה. וקיימא לן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ומיהו בשחיטה אפילו ר' יוחנן מודה דלא בעינן כונה כר' נתן. היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעליתא היא ובתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש פקחות מתקינות אותן אוכלות בתרומה. אמר רב פפא לר' נתן שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר.
<h2>דף לב.</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כשמואל ור' יוחנן דאמרי' בהמה לעוף. ורבינו שלמה ז"ל פסק כרב דאמר ועוף לעוף מדאמר ר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה, ממילא ידעינן דעוף לעוף. ומתוך דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב דר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה משמע דהלכה כר' יוסי בר' חנינא, ולא פליגא דר' יוסי בר' חנינא אדרב ושמואל ור' יוחנן. ולית הלכתא כותיה, דיחיד הוא במקום רבים. וכן נראה מפירוש רבינו שלמה ז"ל. ולישנא דגמרא נמי הכי משמע דקא אמר עומדת להטיל איכא בינייהו, אלא דאשכחינן איכא בינייהו שפירושא אתא לאשמועינן.
<h2>דף לב:</h2>
אמר ריש לקיש שחט את הקנה ואחר כך נקבה הריאה כשרה. אמר רבא מסתברא [מילתיה דריש לקיש בריאה] הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה אבל בבני מעים לא. [וא"ד דה"ה אם שחט את] הושט ואחר כך נקבו הבני מעים, שכשם שחיי ריאה תלויין בקנה כך חיי בני מעים תלויין בושט. מתקיף לה ר' זירא וכי מאחר שנולדו בה סמני טריפה והתרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעין. ומסקנא דר' זירא (דדבריו) [לדבריו] דרבא קא אמר וליה לא סבירא ליה, דלדידיה בין בריאה בין בבני מעין טרפה, דבעי ר' זירא נקבו בני מעין בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון בהדי סימן שני לטהרה מידי נבלה או לא, עד כאן לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה. וכיון דר' זירא פליג עליה דריש לקיש בשל תורה הלך אחר המחמיר. ועל הפירוש הזה סמך הרב אלפסי שלא הזכיר בהלכותיו מילתא דריש לקיש. ועוד דהא מקשינן דריש לקיש אדריש לקיש ולא ידעינן אהי מינייהו סמכינן. ואיכא דגריס ר' זירא לדבריו דרבא מבעיא ליה, וליה לא סבירא ליה, דלדידיה בין בריאה בין בבני מעין כשרה, וכן נמצא בפירוש רבינו שלמה ז"ל.
<h2>דף לח.</h2>
הרב אלפסי ז"ל לא כתב גועה והטילה רעי. ומדינא דגמרא גועה דעבי קלא והטילה רעי במתרזת הרי זה פרכוס. ואולי עלה בדעת הרב ז"ל כיון דאמ' רבא [ע"ב] הלכתא כי האי מתני', אלמא (אין) [דאין] פרכוס אלא פרכוס (במתני') [דמתני'] זו. ואם (היתרא) [היתה] ידה פש[ו]טה והחזירה הרי זה פרכוס. ופרכוס דיד ורגל מתחזי מדינא דגמרא אפילו בתחלת שחיטה, דהא זינוק קיל מרבן גמליאל דאמר עד שתפרכס ביד וברגל, וכיון דזינוק מהני בתחלת שחיטה כל שכן פרכוס דיד ורגל, אבל פרכוס דיד או דרגל (ו)לא מהני אלא בסוף שחיטה, אע"ג דזינוק לר' אליעזר מהני אפילו בתחילת שחיטה, נהי דאליבא דר' אליעזר עדיף זינוק מפרכוס דיד או דרגל אבל לרבנן עדיף פרכוס דיד או דרגל מזינוק. והיינו דקא תנו רבנן עד שתפרכס וכו'.
<h2>דף לט.</h2>
אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז ר' יוחנן אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה וכן הלכה. ואם שחט בהמה ואחר כך זרק דמה לעבודה זרה [אסורה] אם הבהמה היא שלו, אבל אם שחטה בהכשר ואחר כך הקטיר חלבה לע"ז הרי זו [מותרת]. ואע"ג דאמרינן [ל"ט ע"ב] הנהו טייעי דאתו לציקוניא יהיב דכרי לטבחי ישראל ואמרי להו דמא ותרבא [לדידן] פירוש לזרוק את הדם ולהקטיר את החלב לע"ז, משכא ובשרא לדידכו, שלחה רב טובי בר רב מתנא לקמיה דרב יוסף כי האי גונא מאי, שלח ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. שאני התם שהבהמה לא היתה מן הטייעים שזרקו (והתירו) [והקטירו] לע"ז. אבל לעולם אם היתה הבהמה של ישראל אע"פ ששחטה בהכשר ואחר כך זרק דמה לע"ז (או) [אפילו] הקטיר חלבה לע"ז הרי זו אסורה. והמאור לא כתב כן. ומפירוש רבינו שלמה ז"ל נראה כאשר כתבתי.
<h2>דף לט:</h2>
שחטה ואחר כך חשב עליה לע"ז זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. אמר רב לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דאמר הוכיח סופו על תחילתו. ודוקא שלא זרק דמה לע"ז (ולא) [ואפילו] הקטיר חלבה לע"ז, שאילו כן בלא הוכיח סופו על תחילתו נמי אסורה כדפרישית.
מתני'. השוחט לשום הרים לשום גבעות לשום ימים לשום מדברות שחיטתו פסולה. אוקימ' דאמר להר אבל אמר לגדא דהר או לשום מיכאל שר הגדול הרי אלו זבחי מתים ואסורין אף בהנאה. אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. וסימן אחד דקא אמר רב הונא לאו דוקא, דבמעשה כל דהו נמי אסרה, וכן הלכתא, לא שנא גוי ולא שנא ישראל משומד, אבל בישראל שאינו משומד לא, כרב נחמן ורב עמרם ור' יצחק דאמרי [מ"א ע"א] אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי גוי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין. ומסתברא דרב הונא ועולא פליגי אדרב נחמן ורב עמרם ור' יצחק, והלכתא כרב הונא ועולא. הילכך אפילו בישראל לא אמרינן לצעורי קא מכוין ואסור.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשום עולה לשום שלמים לשום אשם תלוי לשום פסח לשום תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשום חטאת לשום אשם ודאי לשום בכור לשום מעשר לשום תמורה שחיטתו כשירה. זה הכלל דבר הנידר ונידב השוחט לשמו שחיטתו פסולה, שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. גמרא. אשם תלוי בר נידר ונידב הוא אמר ר' יוחנן ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. אמר ר' אסי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידיעי ור' יוחנן אמר אפילו בעלי מומין נמי זמנין דרמי ליה מידי אמומיה ולא ידיע. השוחט לשום חטאת אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין מחויב חטאת אבל מחויב חטאת אימר לשום חטאת הוא עושה והא לא קא אמר באומר לשום חטאת[י]. לשום תמורה, אמר ר' אלעזר לא שנו אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימר [אמורי] אמור ביה והא לא קא אמר אמר ר' אבהו באומר (לשם תמורה זבח) [לשום תמורת זבחי]. זה הכלל הנידר ונידב לשמו פסול, לאתויי עולת נזיר. שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר, לאתויי עולת יולדת.
<h2>דף מג.</h2>
קיימא לן כר' יוסי בר' יהודה דאמר נקבה המרה טרפה. והוא הדין (לעולא) [לנטולה] והכי תניא בספרא בפרשת ויהי ביום השמיני. ומנהגא שאם אין לה מרה קרעינן במקומה, ואי משכח בה מרירותא כשרה.
אמר רבה שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר, ואי חליף טרפה. ומסתברא שאם היו שניהם אדומים או שניהם לבנים כשרה, דהוה ליה ניקב זה בלא זה דכשר. אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, למאי נפקא מינה לספק דרוסה. והוא הדין לספק נקובה, כדאמרינן בפרק השוחט גבי ההוא בר אווזא דהוה בי רבא וכו' [כ"ח ע"א], וכן פירש רבינו שלמה ז"ל. ויש מפרשין ההוא בר אווזא דספק דרוסה הוה, אבל לעולם ספק נקובה יש בדיקה מבחוץ שהנקב ניכר נמי מבחוץ. והאי דקא אמר נפקא מינה לספק דרוסה, הוא הדין נמי לודאי דרוסה דבדקינן ליה ואם אין בה אדמימות כשרה, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל לקמן.
<h2>דף מג:</h2>
ההוא ספק דרוסה דאתא לקמיה (דרבא) [דרבה] סבר למבדקיה (הוא) [הוה] בדיק לה (רבא) [רבה] מבחוץ אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר ושט אין [לו] בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה ובדקיה ואשכח ביה כתרין קורטי דמא וטרפה. פירוש האי ספק דרוסה עוף הוה ובדק בקנה שחטיה והדר בדק בושט, אבל בבהמה ספק דרוסה אין לה תקנה. ורבינו שלמה ז"ל פירש דאפילו בבהמה נמי אית בה תקנתא, דבשלמא גבי נקב [איכא] למימר דילמא במקום נקב קא שחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט יש בה היכר משהו ולא נהיר.
הא דאמרינן אבל נמצא לא אצטריכי' ליה לעולא, מאי טעמא דכולהו עיזי ברייתא קוצי אכלן. משמע שאם נמצא מחט בושט טרפה, דהא לא שרינן בקוץ אלא משום דקוצי אכלן.
<h2>דף מד.</h2>
מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין... הא דאתעקורי אתעקור הא דאפגום אפגומי מעלוי סימנין. פי' דאתעקור הסימנין מן הלחי ומן הבשר. דאפגום אפגומי, שנעקרו מן הלחי ועדיין הם מעורין בבשר כשר. אלא דשמואל קשיא. לא תימא שניטל כולו אלא אימא רובו. והא אמר שמואל ברובו. הא דאנקוב אנקובי הא דאקפל אקפולי, פירוש [אנקוב] ברובו טרפה. דאקפול מעל הבשר רובו ונשאר המיעוט כשר. והא אמר רבה בר בר חנה סימנין שנדלדלו ברובן טרפה, התם דאפרוק אפרוקי, פירוש שאותו המיעוט הנשאר אינו מחובר ביחד אלא מעט כאן ומעט כאן. אבל אם המיעוט הנשאר מחובר ביחד כשר.
<h2>דף מה.</h2>
מה שפירש הרב אלפסי ז"ל בנפחתה הגרגרת, שהוא נקב מפולש שיש בו חסרון. לא כן פירש רבינו שלמה ז"ל, אלא פי' נפחתה שהיא עשויה כמו דלת, ולא ניטל הפחת, אלא תלוי ועומד זקוף כעין דלת במזוזתו, ומפני שאין כאן חסרון שיערו בו כדי שיכנס (אחר) [איסר] לרחבו והוא שיעור גדול מן האיסר.
<h2>דף מה:</h2>
נתמכמך ונתמסמס פסול, אמוח קאי. והא דאמרינן מוח זה לא מעלה ולא מוריד, הני מילי בנפסק. ומסתברא דהוא הדין למוח הראש, דהא מייתינן ליה בגמרא מההוא גברא דטרייה לרישיה.
עד היכן חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות. עד אחת טרפה, שלישית כשרה, שניה איני יודע. בעי (רבינא) [רב הונא] בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל. בעי רב פפא אם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, פי פרשה מאי. בעי ר' ירמיה אם תמצא לומר עד ועד בכלל, פרשה עצמה מאי. ולא אפשיט ולחומרא עבדינן.
<h2>דף מו.</h2>
מסקנא דשמעתא דבעינן שישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה. כזית המתלקט או מרודד או [כרצועה] בעיא ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. מה שכתב הרב אלפסי דלא שנא כולה ולא שנא מקצתה כשרה מדאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] אדומה כשרה מדר' נתן [כתב ר' אפרים] דבהאדימה בין בכולה בין [במקצתה טריפה, מדפרכינן בגמרא] מנצרר הדם אע"פ שלא יצא. אבל אדומה [שהיא ממילא ובידי] שמים [כשרה].
<h2>דף מו:</h2>
הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי, לא [אמרן אלא] שלא כסדרן [אבל] כסדרן היינו רביתייהו וכשרה. והוא הדין אונא לאומא כסדרן כשרה, וכן כתב [רבינו שלמה] ז"ל. ויש אוסרין אותה.
וענונייתא דוורדא כל היכא דסריכה טרפה דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן היא. ויש אומרים שאם חסרו שלש אונות שלימין ענונייתא דורדא משלים להו, ורבינו שלמה ז"ל אוסר אותה. והיכא דמשתכחי תרתי ענונייתא דורדא, הגאונים התירוה, ורבינו שלמה ז"ל אוסר אותה.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחין חוששין לה, ומר יהודה משמיה דאבימי [אמר] אחד זה ואחד זה חוששין לה, והלכתא כמר יהודה. היכי עבדינן מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה, אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן וכשרה, ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה. רב נחמן בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי. איכא דמפרש לקולא דאע"ג דליכא מכה בדופן בדיק לה בפשורי ואי מבצבצא כשרה. ורבינו שלמה ז"ל מפרש לחומרא דאע"ג דאיכא מכה בדופן בדיק לה בפשורי ואי מבצבצא טרפה.
<h2>דף מח:</h2>
ההיא מחטא דאשתכח בחתוכה דכבדא, רב אשי אמר אי קופא לגו סמפונא נקט ועייל ואי קופא לבר נקובי נקוב ועייל, והני מילי באלימתא, אבל בקלישתא אע"ג דקופא לגאו נקובי נקוב ועייל. אבל מחט שנמצאת בריאה, הואיל והריאה שלימה לפנים לא שנא אלימתא ולא שנא קלישתא כשרה. סמפונא דאנקוב לחבריה טרפה, אנקוב לריאה כשרה.
<h2>דף מט.</h2>
ההיא קשייתא דאשתכח במרה אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא [אמר] הא ודאי סמפונא נקט ועייל ואע"ג דלא קא נפק מרביל הוא דרביל לה, והני מילי בדדיקלא אבל בזיתא מבזע בזע. ואפילו רבנן דמכשרי גבי ריאה, התם הוא שהריאה שלימה לפנינו, אבל הכא אין הושט והדקין לפנינו, ואימר נקובי נקיב הושט או הדקין, ומשם לכבד, ומכבד למרה. כך צריך לפרש לפסק הרב אלפסי ז"ל. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש אבל בדזיתא מבזע בזע ומאן דטריף בריאה טריף נמי בהא. [אבל מאן דמכשר בריאה ה"ה דמכשר בהא].
<h2>דף נ.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי בחלב שעל גבי הקיבה דאיתרא שהוא מותר לא מסתברא כותיה, דגרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א] כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאיתרא וכו' משמע התם דבני בבל אסרי אף דאיתרא ואנן כבני בבל נהגינן. ואע"ג דאמרינן לקמן [נ' ע"א] איכא דאמרי דאיתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא, לית הלכתא כאיכא דאמרי אלא כלישנא קמא דבאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בדאייתרא, דהא אמר רב נחמן חמצא ובר חמצא חד סתים וחד לא סתים. ותו אמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי אנן לא סתים לן. ואי כאיכא דאמרי תרוייהו סתמי.
<h2>דף נ:</h2>
הא דאמר אביי [כמלא] בטדא בתורא, פירש רבינו שלמה ז"ל אצבע. והרב אלפסי ז"ל פירש ד' אצבעות.
<h2>דף נא.</h2>
הא דאמרינן לא הגליד פי המכה המוציא מחברו עליו להביא הראייה, אסיקנא בפרק המדיר שעל הטבח להביא ראייה שנולד הספק ברשותו, ואפילו בדלא יהיב דמי, וקרי ליה מוציא מחברו, דסתמא דמילתא כמה דלא יהיב (דמי) איניש זוזי לא יהיב ליה [חיותא]. וכתב רבינו אפרים ודוקא בטרפות שעל ידי מחט וכיוצא בו דלא שכיח הוא דהוי מקח טעות אבל בטרפות הריאה דשכיח לא הוי מקח טעות.
ודוקא שנפלה למעלה מעשרה אבל למטה מעשרה כשרה, דקיימא לן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] אין חבט בפחות מעשרה, וגרסינן התם ההוא תורא דנפל לארית' דדלא[י] שחטיה מריה טרפיה רב נחמן כי שקל מריה דהאי תורא קבא דקמחא אזל וגמר בי מדרשא אם שהתה מעת לעת כשרה לא אפסדיה למריה דשוי כמה, ואסיקנא דהיינו טעמיה דרב נחמן דסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה, אריתא דדלאי כמה הוי שיתא, אשתכח דכי מחביט בעשרה קא מיחבט. והא דאמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין לרסוק אברים, הלכה היא. אע"ג דאין חבט בפחות מעשרה, שאני הכא דכיון דמכח הנגוח נופלין יש חבוט [בפחות] מעשרה, אבל ה[י]כא דממילא נפלי אין חבט בפחות מעשרה. בהלכות הרב אלפסי ז"ל תמצא בפרק שור שנגח. אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. (ובפי') [ה"ק] אע"פ שאין באריתא דדלאי עשרה, [משום האי טעמא דמכריסא דתורא לארעא ארבעה] אלא שהרב קצר דבריו. כתבו הגאונים ז"ל דכל הני דבעו בדיקה כגון נפולה ודרוסה אנן השתא לא בקיאינן בהו. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב דהשתא נמי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומסתברא כותיה. אבל בהקפת נקובי הריאה ושאר הקפות נקובין בהא ודאי לא בקיאינן ואין מקיפין כלל.
ואם הכה באחד מאבריה, כגון הא דאמרינן אי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישינן, ואם אית בה קיטרי חיישינן וכו', איכא דמפרש שצריך לבדוק כל האברים הנטרפת בהן, כדאמרינן גבי נפל דאפשר (דבר דלית) [דבהכאת] אבר אחד שנתרסקו אבריה. ואיכא דמפרש דמפני הכאת אחד מאבריה לא חיישינן לרסוק [שאר] אבריה אלא לאותו אבר שהכה בו הוא שצריך בדיקה אבל שאר אברים לא. והר"ם ז"ל כתב [פ"ט מהלכ' שחיטה ה"ח] הפך סברתינו לומר שאם נפלה ונתרסק אחד מאבריה ונפסד מצורתו, אע"פ שאינה נטרפת בו אם ניקב או נפסק, אפילו הכי אם נתרסק טרפה. ופירש (ר"ש) [ר"ם] בית הרחם שאין בו משום רסוק אברים, אם נתרסק בית הרחם. ואני תמה על הפירוש מאי קא פריך על(י)ה בגמרא מעגל שנולד ביום טוב.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת, בדיקה ודאי בעיא. הלכה אפילו בדיקה לא בעיא. אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב פשטה יד ורגל [לעמוד] אע"פ שלא עמדה, עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה, רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה, ולית הלכתא כרב חסדא.
הא דתנן נפל מן הגג טרפה, וחיישינן לרסוק אברים, לית ליה תקנה בבדיקה אלא אם כן שהתה מעת לעת דסגי ליה בבדיקה. כלומר שיבדוק בכל האברים הפנימים, ואי לא מצא בהם טרפות כשרה. ואע"פ שנתרסק אחד מאבריה ונפסד צורתו, כיון שאין בו טרפות כשר, ודקא תני מתניתין נפלה טרפה, כגון ששחטה בתוך מעת לעת.
(גלוי) גלימא [מתיח] חיישינן לה [דלא מתיח] לא חיישינן. עייף מועף לא חיישינן, אזלא ומקרבי קטרי חיישינן, לא מקרבי קטרי לא חיישינן. כתנא דדייק ונפיץ [לא] חיישינן, דדייק ולא נפיץ (לא) חיישינן. דעביד בזרי כיון דאית בה קטרי חיישינן. כתנא דעביד בטועני' חיישינן דהאי גיסא ודהאי גיסא לא חיישינן. אסרי ודאי חיישינן. דקתא חיישינן, דקדקתא לא חיישינן. חיטי וכל מינייהו חיישינן. שערי וכל מינייהו לא חיישינן. תבנא עביד בזגא חיישינן, לא עביד בזגא לא חיישינן. קטמא לא חיישינן, נהילא חיישינן. תמרתא לא חיישינן, נברא חיישינן. אבק דרכים חיישינן. כל מיני קטנית לא חיישינן לבר מחמצי. מרמי במנא חיישינן. כללא דמילתא כל מידי דמשריק לא חיישינן, לא משריק חיישינן.
<h2>דף נב:</h2>
תנן התם [אהלות פ"ב מ"ג] כמה (חסר רוב השדרה) [חסרון בשדרה] בית שמאי אומרים שתי חוליות ובית הלל אומרים חוליא אחת. אוקימנא חוליא בלא צלע, ומשכחת לה בשלהי כפלי. ואע"ג דהאי אוקימתא לשמואל הוא דקא אמר נעקרה צלע מעיקרה טרפה, ולא קיימא לן כותיה אלא כבן זכאי ור' יוחנן, אפילו הכי בחוליא בלא צלע לא אשכחן דפליגי. וכיון דשמואל סבר ליה חד חוליא בלא צלע טרפה, ולא אשכחן מאן דפליג עלה בהא הלכתא כותיה. ויש לומר דהא דאמר נעקרה צלע מעיקרה טרפה, צלע וחצי חוליא קאמר.
הא דקיימא לן דרוסת זאב בדקה, אבל בגסה לא. איכא מאן דאמר דוקא בגדולה דבהמה גסה, אבל בעגלים יש לזאב דרוסה, דהוה ליה זאב לגבי גסה כחתול לגבי דקה. ואיכא מאן דאמר דזאב בעגלים נמי לית ליה דרוסה. ומסתבר כותיה שאין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים, ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו [ע"ו ע"א].
<h2>דף נג:</h2>
הנהו שרקפא דספק דרוסה דאתי לקמיה דרב שדרינהו רב לגבי שמואל חנקינהו שמואל ושדינהו בנהרא ואסיקנא דשמואל לפרסומי מילתא דאיסורא עבד. וכתב רבינו שלמה ז"ל לפי שהיו עופות דקים מאד ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחד מהם, אי נמי איידי דנץ קליש זהריה לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה נראה לי. כל זה כתב רבינו שלמה ז"ל.
ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על ואזל לבי קניא נפק אתא כי ממסמס קועי דמא אמר רב אשי לאו אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימר קניא. פירוש ונהי נמי דבעי בדיקה משום נקב אבל לא משום דרוסה, ונפקא מינה לקנה דנקובתו ברובו ודרוסתו במשהו. אמר רב נחמן בקוץ עד שנקב [עד] לחלל, בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים. פירוש ואפילו לא האדים הבשר מבפנים אלא מבחוץ טרפה דזהרא מקלא קלי.
<h2>דף נד.</h2>
דבי פפא בר אבין הוה מחו בגידא דנשיא או בכולייתא וקטלי, אתו לקמיה דרבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא חזינן דמיתא, גמירי דאי בדרי בה סמא חיה.
<h2>דף נה:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דמים עכורים או אסרוח טריפה בין בריאה בין בכולייא, יש חולקין עליו לומר שאין הדברים אמורים אלא בכוליא אבל בריאה בין עכירי בין אסרוח כשרה.
<h2>דף נו.</h2>
הא דתנן גבי עופות נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולה. והוא הדין בבהמה, אלא מפני שהטרפות מצויות בעוף יותר מן הבהמה להכי תנינא גבי עופות, אבל לעולם הוא הדין לבהמה מדתני (לך) [לוי] כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן עוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב (קא סבר) [קרום] של מוח. ואי נחמרו בני מעיה ולא ידעינן אי נפלה לאור אם לאו, יש מתירין אותה, דנפילה לאור דוקא אי ידעינן דנפלה לאור (ונפלה) [כנפלה] מן הגג שהוא דוקא. ויש שאוסרין אותה, דנפלה לאור לאו דוקא, אלא מפני שנחמרו בני מעין על ידי האור הוא דקא תני נפלה לאור. והא דאמרינן כיון שהוריק כנגד בני מעיה בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה משמע לכאורה דלא בעו שנפלה לאור בידוע. אלא שיש לפרש דבידוע דקא תני אנחמרו בני מעיה קאי. ויש ספרים שאין כתוב בהן בידוע שנפלה לאור, אלא בידוע שנחמרו בני מעיה. ויש מביאין ראייה מפירוש רבינו שלמה ז"ל שכתב לא ניכול עוף אלא בשלקין, פי' שנפלו לאור. ואינה ראייה דשאני התם שלא נחמרו בני מעיה, ולפום הכי בעי רבינו שלמה ז"ל נפלה לאור, אבל לעולם אם נחמרו בני מעיה לא בעי נפלה לאור. ואבא מרי ז"ל היה מן המתירין. והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף נז.</h2>
אמר רב יהודה אמר [רב] שמוטת ירך בבהמה ובעוף טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה. איכא דמפרש בראש האטמא העליון המחובר עם הגוף. ואיכא דמפרש בראש בוקא התחתון המחובר עם העצם השני הנקרא אשקנקיל. ולא נהיר, מדלא קא חשיב ליה עם בסג"ר ושב שמעתתא [מ"ב ע"א]. והפירוש הנכון הוא מה שפירש רבינו שלמה ז"ל דהוא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה. ואע"ג דאמר ר' יוחנן [נ"ד ע"א] אלו טרפות דוקא דמשמע אפילו בדאיעכול ניביה כשרה והיכי אמר שמוטת ירך בעוף טרפה. דילמא שני ליה לר' יוחנן בין בהמה לעוף ולית ליה הא דתני לוי [נ"ו ע"א] כל טרפות שמנו חכמים בין בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף וכו'. אי נמי יש לומר דמודה ר' יוחנן בדאיעכול ניביה שהיא טרפה דדמי לגמרי לנטולה ואתיא בזה הכלל כדתנן בסג"ר ושב שמעתתא.
<h2>דף נז:</h2>
ובגולגולת [אהלות פ"ב מ"ג] בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות. ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. איכא מאן דאמר שמואל לא קאי אלא אחסרון בשדרה אבל בחסרון הגולגולת אינה טרפה, ומסייעיה מההיא דריש פרקין [מ"ב ע"ב] דאמרינן והא איכא כמה חסרון בשדרה ומשני המסס ובית הכוסות דקא חשבת להו בתרתי חשיב להו בחדא, דאם כן דאגולגולת נמי קאי וכן לטרפה, מאי שני, הוו להו תרי. ולאו מילתא היא, דודאי אגולגולת נמי קאי, חדא דהא כדי שינטל מן החי וימות קא אמר אלמא אינו יכול לחיות. ועוד דהא תניא הגולגולת שיש בו נקב אחד ארוך אפילו יש בו נקבים הרבה מצטרפין לכמלא מקדח. אמר רבי יוסף בן המשלם מעשה (בעין כל) [בעינבול] באחד שנפחתה גולגולת שלו הטיל עליה רופא חדוק של קרויה וחיתה. אמר לו ר' שמעון בן אלעזר משם ראייה ימות החמה הוו וכיון שנכנס בצינה מיד מת. אלא אינו יכול לחיות, וכיון דאינו יכול לחיות ודאי טרפה הוי. וההיא דריש פרקין הכי קא אמר כיון דהמסס ובית הכוסות חשבינן בחדא אע"ג דלא שוו (בסייעוהו) [בשיעורייהו]. ואפשר שטרפות הגולגולת אינו (לא) [אלא] מפני הקרום שסופו לינקב, ובכלל ניקב קרום של מוח הוה, וכן נתמרך או נתמסמס מוח הראש או מוח השדרה טרפה [מ"ה ע"ב], ולא קא חשיב להו במתניתין גבי טרפות, לפי שהם בכלל ניקב קרום של מוח ובכלל נפסק חוט השדרה. וגרסינן במסכת בכורות בפרק [על אלו מומין (ל"ז ע"ב)] כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע. הלכך אם חסרה גולגולת בהמה כסלע טרפה, ואע"פ שלא ניקב קרום של מוח.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש. מדקא אמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי אלמא לאחר י"ב חדש עפרא בעלמא הוא. והלכך הני תמרי דכדא בתר י"ב חדש (שהיו) [שרו] התולעים שבתוכן בין חיין בין מתים. וראייה לדבר מההיא דגרסינן בפרק קמא דשבת [ירושלמי מ"ג] כל שאין בו עצם אינו חי יותר מו' חדש, מדקא אמר התם ו' חדשים והכא קא אמר שנים עשר ואמר התם אינו חי והכא אמר אינו מתקיים אלמא לאחר י"ב חדש עפרא בעלמא הוא.
<h2>דף נח:</h2>
העיד [ר'] יונתן בן שילא ריש טבחיא בצפורי לפני ר' על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחת שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד"א שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדר[י] וערבי. פירוש כל (ה)בהמה הדקין שלה יוצאין מן הקיבה. ושני בני מעין דקא אמר לאו למימרא שיהו שני מעים יתרים אלא עם [אחד מן] הדקים, (שלא) [ואילו] יצא מעי אחד יתר באמצע הדקין כמו שיוצא ענף בתוך הבד של עץ טרפה. אבל יוצאין במקום אחד פירוש אם יוצא המעי היתר בראש הדקין היוצאין מן הקיבה וכלין ומתחברין בתוך רוחב אצבע כשרה. זהו פירוש הרב אלפסי. וגם פירוש רבינו שלמה ז"ל הולך בדרך זה שאין בו אלא מעי אחד יתר, אלא שפירש רבינו שלמה ז"ל בשני מקומות שניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתה. ומסתברא דמאי דקא אמר שניהם יוצאין מן הקיבה לאו דוקא, דהוא הדין אם מן הדקין יוצא מעי אחד יתר כענף היוצא בתוך הבד, כפירוש הרב אלפסי ז"ל. אלא משום דקא אמר וכנגדן בעוף שלפי פירוש רבינו שלמה ז"ל הוא בדרך זה ששניהם יוצאין מן הקורקבן זה בראשו האחד וזה (על) [ב]ראשו [מ]על השני הוא דקא אמר הכי, דכיון דכל יתר כנטול דמי מה לי אם יוצא בקיבה מה לי אם יוצא בדקין. ומה דפסק הרב אלפסי ז"ל כמאן דאמר [ו]הוא דהדרי וערבי, יש חולקין עליו לפסוק (להחמיר) [להקל] כמאן דאמר אע"ג דלא הדרי וערבי, מדקא שקיל וטרי בגמרא אליביה.
ומאי כלין עד כאצבע מלמטה. פירש רבינו שלמה ז"ל מלמטה סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד.
<h2>דף נט:</h2>
הרב אלפסי ז"ל גריס והרי עז דחדוקות נינהו. ולא מסתברא כותיה, דאם כן לישני ליה כרוכות וחדוקות בעינן. אלא הכי גרסינן והרי עז הבר דחדוקות נינהו, פירוש וכרוכות נמי. והוי יודע כי עז הבר הוא עזי דבאלי הנזכרים בפרק אותו ואת בנו [פ' ע"א], והתם אמרינן אמימר שרי תרבייהו וה[י]כי פשיטא לה הכא דעז הבר חלבו אסור, אלא למאן דאמר חלב עז הבר [אסור] קא פרכינן הכא והרי עז הבר.
<h2>דף ס.</h2>
בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על זה לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתוב בהו למינהו לא מיחייב, או דילמא כיון דהסכים הקב"ה על ידם כמאן דכתב בהו דמי. פירש רבינו תם דבבן נח קא מיבעיא ליה אבל בישראל פשיטא דבזריעה נמי אסור כל שכן בהרכבה, דהא כלאי זרעים דאורייתא היא כדמוכח בפרק כל הבשר ובפרק קמא דקידושין [ל"ט ע"א], ותנן נמי [כלאים פ"ט מ"ח] אין מביאין אילן באילן ולא ירק בירק. ויש לפרש אפילו בישראל ודילמא ירק וזרעים שדרכם (לזרעים) [לזרעם] אסור אבל דשאים לא.
<h2>דף סד.</h2>
הא דאמרינן גבי ביצים סימן לאו דאורייתא, דוקא גבי ביצים אבל בעוברי דגים סימנין דאורייתא וסמכינן עלייהו, והכי משמע בפרק אין מעמידין [ע"ז מ' ע"א].
<h2>דף סד:</h2>
תניא גיעולי ביצים מותרין. פירש רבינו שלמה ז"ל ביצים טמאים שנתבשלו עם טהורים. ויש מן הגאונים שפירשו גיעולי ביצים תרנגולת שפלטה ביצתה קודם זמנה, כמה דאת אמר שורו עבר ולא יגעיל [איוב כ"א], וקמ"ל שאין בהן משום אבר מן החי. ירושלמי במסכת תרומות פרק [עשירי] בצל שנתנו לתוך העדשים ר' הונא אומר קליפי איסור מצטרפת עם היתר אמר ר' זעירא והוא ששלקן בקליפיהן אבל שלק ביצים קלופות [בשאינן קלופות] או שאינן קלופות [בקלופות] צריכות שיעור אחר, גיעולי ביצים הרי אלו מותרין שורו עבר ולא יגעיל, ביצים שרקמו הרי אלו אסורות, מוזרות הנפש היפה תאכל, מצא בה [דם] קולף מקום (הכף) [הדם].
<h2>דף סז:</h2>
והלכתא (קוקא) [קוקני] דאינון תולעים שבמעי דגים אסירי, מאי טעמא דמעלמא אתו (דמייא) [דמינם] נאים כוורא ועייל ליה (באווסיה) [באוסייה]. ורבינו שלמה ז"ל פירש קוקני שבכבד ושבריאה (ו)שבבהמה. ולפי הפירוש הזה הני תולעים שבכבד ושבריאה אין להם חיות. ואי הוו (גבילי) [גדלי] מינה שריין, (דאיתיה) [דאי הוו] להו חיות אפילו (גבלי) [גדלי] מינה אסירי דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה, ואסיקנא משום דבהמה בת שחיטה היא אתאי שחיטה ושריא להו והני לא מהניא להו שחיטה באיסורייהו דאבר מן החי קיימי. וזה הפירוש אינו מספיק, דאע"פ שאין בהם חיות מכל מקום באיסור אבר מן החי (גבלי) [גדלי]. אלא יש לומר דמשום תולעים דבן פקועה איצטריכינן למימר מעלמא אתו, דבבן פקועה ליכא איסור אבר מן החי, שהרי אינו טעון שחיטה אלא מדרבנן דלא ליתי לאיחלופי.
<h2>דף סח:</h2>
אבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדר הדר. אם תמצי לומר כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכו וחזר והוציא את ידו וחתכו עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפיק ליה רובא או דילמא רובא בבת אחת בעינן, תיקו, ותיקו דאיסורא לחומרא, (ואסיק) [ואסיר] לפסק הרב אלפסי ז"ל שפסק כר' יוחנן דאמר אין לידה לאברים. אבל לפירוש רבינו שלמה ז"ל שפירש דלר' יוחנן דאמר אין לידה לאברים, האבר עצמו מותר כלישנא קמא. וכי בעי תלמודא מאי בינייהו פי' מאי איכא בין לישנא קמא בין לישנא בתרא אליבא דרב, וקא אמר איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים, ללישנא קמא אליבא דרב שרי, וללישנא בתרא אליבא דרב אסיר, הלכך לרב ליכא למיבעי האיבעיא, ופשיטא דאסיר, ומלקינן ליה.
<h2>דף סט.</h2>
ואי אזל האי בן פקועה שאבר אחד ממנו אסיר אבן פקועה דכותיה, זרעו מותר. ולא אמרו מבלבל זרעיה ומכח איסורא קא אתי, אבל חלבו מיבעיא לן אם מותר לגמעו או לא, ולא אפשיט ולחומרא עבדינן.
<h2>דף סט:</h2>
איתמר (הא) יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא [אמר] קדוש ואינו מכור, קסבר למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רובא (אבל) [איגלי] מילתא למפרע דמעיקרא הוא קדוש, ומאי דזבין ליה לא כלום זבין. רבה אמר אין קדוש, קסבר מכאן ולהבא קדוש, ומאי דזבין שפיר זבין. ואזדו לטעמייהו דאיתמר יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם, רב הונא אמר אינו קדוש, דלמפרע הוא קדוש ורובא קמא ליתיה ברחם. רבא אמר קדוש מכאן ולהבא, ורובא דרך רחם נפק. אע"ג דמסתברא דהלכתא כרב הונא היכא (דהייתא דקא דייקי ד) [דהוציאה דרך דופן] אפילו הכי כיון דלא אפסיק הלכתא בהדיא פסקי' בתרוייהו לחומרא. (הכי דייק) [הא דתנן] במבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, דוקא במחתך ומשליך לכלבים אבל במחתך ומניח [יקבר] דקסבר למפרע הוא קדוש.
<h2>דף ע.</h2>
בעי רבא הלכו באברים אחר הרוב או לא. היכי דמי, אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקא מבעיא ליה האי מיעוט דבראי בתר רוב אבר שדינן ליה או בתר רובה דבהמה שדינן ליה. פשיטא [דלא] שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר. אלא כגון שיצא חציו רוב [אבר] וקא מבעיא ליה ההוא מיעוטא דגואי מהו למשדייה בתר רוב אבר, ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. והא דאמר רב [ס"ח ע"ב] יש לידה לאברים למיסר מיעוט אבר שבפנים לא שייך בבעיא דהכא כלל, דהתם לא איירינן כלל בעובר, ואין איסור העובר והיתרו תלוי באבר, אבל הכא שאיסור העובר והיתרו תלוי באבר [מבעיא ליה] אי שדי' ליה למיעוט בתרא בתר עובר, משום הכי פשיטא ליה בבעיא קמייתא דאזלינן בתר רוב עובר. ובעיא בתרייתא עלתה בתיקו.
בעי רבא כרכו בסיב מהו, בשילייתו ארחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו, כרכתו אחזתו והוציאתו מהו. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ורבינו יעקב גריס כרכתו אחותו והוציאתו מהו. ופירש הדבר כגון שילדה נקבה עם הזכר, וכרכתו (הבהמה) [הנקבה] לזכר והוציאתו, ואמרינן עלה היכי דמי אי דנפקא נקבה דרך רישיה תחילה פטרתיה רישיה דנקבה לזכר, דקיימא לן יצא ראשו הרי הוא כילוד, ואין הזכר הבא אחריה פטר רחם. לא צריכא דנפקא הנקבה דרך מרגלותיה והזכר דרך ראשו, ויצא ראש הזכר קודם שיצא רוב הנקבה, וקא מבעיא ליה מי אמרינן נגיעת רחם מקדיש והא לא נגע, או דילמא מין במינו לא הוי חציצה. בלעתו חולדה והוציאתו מהו, הוציאתו הא אפקתיה, אלא בלעתהו והוציאתהו והכניסתהו והקיאתהו ויצא מאליו מהו. הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס בזה, דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר. או דילמא דלאו דידיה נמי פטר. בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו, אויר רחם מקדיש והאיכא, או דילמא נגיעת רחם מקדיש והא ליכא. בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי בית הרחם מהו, נעקרו הא ליתנהו, אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה מהו, במקומן מ(י)קדשי שלא במקומן לא מ(י)קדשי או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי. בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא נגממו כותלי בית הרחם מהו, אמר ליה קא נוגעת (מי) [ב]בעיא דבעי ר' זירא מר' אסי, עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ, פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד מהו, עד כאן לא מבעיא ליה אלא פרוץ מרובה על העומד דאיכא עומד בעולם, אבל נגממו, דלגמרי [ליתיה לא] קא מבעיא ליה.
<h2>דף עג:</h2>
תניא בשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין בהן אלא מצות פרוש בלבד. פירוש בשנשברה העצם ויצא לחוץ ואין רוב בשר קיים, ואפילו הכי אין בהם אלא מצות פרוש מדרבנן, דאילו ברוב בשר קיים אמרינן לקמן בהאי פרקא [ע"ו ע"ב] האבר והבהמה מותרין.
<h2>דף עד:</h2>
אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד, למעוטי רובעו וחורש בו. איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה, כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו בשרא בדיקולא הוא, או דילמא כיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה. מר זוטרא אמר אין פודין בו, רב אשי אמר פודין בו. פירוש ואע"פ שאינו שויו, אבל בשויו אפילו ברישא דרפקא פודין. והלכתא כרב אשי דבתרא הוא.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר הושיט ידו למעי הבהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמו ריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמו. והלכתא כר' יוחנן. ומודה ר' יוחנן היכא דשחט(יה) הבהמה ומצא בה בן תשעה חי חלבו מותר כרבנן, ולפיכך פסק הרב אלפסי כרבנן דאמרי חלבו מותר, ולא אמרינן בהא חדשים גרמו, דאי לא תימא הכי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהא אמרינן בשלהי פרק גיד הנשה [ק"ג ע"א] אמר ר' יוחנן אכל חלב מן הטרפה ומן החיה חייב שלש ומוקמינן לה כגון שנטרפה עם יציאת רובה, וקא סבר ר' יוחנן בהמה בחייה לאברים עומדת, ואיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו. ואמאי הרי איסור חלב קדים במעי אמו לדברי ר' יוחנן דאמר חדשים גרמו, אלא לאו ש"מ כדפרישנא. וכיון דאשחוט לאמה חלבו מותר. אשתכח דלא חייל איסור חלב אלא עם יציאת רובו.
<h2>דף עה:</h2>
אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא (הואד) [הולד] אין לו תקנה. רבינו שלמה ז"ל כתב דלית ליה לרב משרשיא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דגבי שוחט את הטרפה שאין סימני אמו מטהרין אותו מודה רב משרשיא שסימנין מטהרין אותו דד' סימנין אכשר ביה רחמנא. אבל בן פקועה [ש]הותר בשחיטת אמו אין לו [ד'] סימנין, שהרי ניתר בשחיטת אמו, הילכך הולד אין לו תקנה. והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו מילתא דרב משרשיא. ואולי משום דפסק הרב כמאן דאמר אין חוששין לזרע האב, דקא פסק הרב דליתא לדחנניא גבי אותו ואת בנו. ויש לומר דהרב ז"ל דקא פסק דליתא לדחנניא דאמר אותו ואת בנו נוהג [בזכרים] הני מילי למלקות, אבל לעולם איסורא איכא. דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, דהא פסק בפרק שני דייני גזירות [כתובות קי"א ע"ב] הלכה כר' יהודה בפרדות, ואסיקנא בפרק אותו ואת בנו דר' יהודה ספוקי מספקא ליה. ועוד אסיקנא בפרק אותו ואת בנו [ע"ט ע"א] דבין לרבנן בין לר' אליעזר ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא. והרב אלפסי ז"ל שלא כתב מילתא דרב משרשיא אולי הלך בדרך רבינו שלמה ז"ל דלית ליה לרב משרשיא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. וכבר ביררנו דאיתא להא ואיתא להא, ולעולם הא דרב משרשיא הלכה היא.
אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר, מאי טעמא כל מילתא דתימה מידכר דכירי אינשי. איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר, מ"ט תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי. כך היא גירסת רבינו שלמה ז"ל. ולפי הגירסא הזאת הא דאמר אביי בלישנא קמא לאו הלכה היא דתרי תמיהי הוא דדכירי אינשי כגון קלוט בן קלוטה והוא בן פקועה, אבל קלוט לחודיה שהוא בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא דכירי אינשי. ואית דלא גרסי איכא דאמרי, ותרי מילי נינהו, ולא פליגי אהדדי, דמילתא קמייתא שהקלוט הוא בן פקועה, ולפיכך סגי ליה בחד תמיהא ומילתא בתרייתא איירי שאין הקלוט בן פקועה אלא שהקלוט היתה אמו קלוט' ואם אמו פקועה, ומאחר דאית ביה תרי תמיהי שהוא קלוט ואמו קלוטה, אע"פ שאין הוא עצמו בן פקועה מותר. והכא איצטריכי' תרי תמיהי משום דאיהו גופיה ליתיה בר פקועה, ומאן מודים ר' יוחנן דאמר בנו אסור, בהא מודה שבנו מותר, ואפילו הפריס על גבי קרקע, ואפילו לרבנן. ולעולם איתא להא ואיתא להא. ותרוייהו הלכה נינהו.
<h2>דף עו.</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כעולא אמר ר' אושעיא דאמר כנגדו בגמל ניכר, ומסתברא כותיה. ורבינו שלמה ז"ל פסק כמאן דאמר רכובה הנמכרת עם הראש. ולדברי הרב אלפסי אין בכל העצם השני הנקרא אשקנקיל טרפות כי אם בצומת הגידין שנחתכו. והראב"ד פסק גם כן כנגדו בגמל ניכר כדברי הרב אלפסי. ומיהו במקום צומת הגידין אפילו נשבר ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טרפה, כיון דבמקום צומת הגידין נשבר. והביא ראייה לדבריו מהא דאמרינן לקמן [הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא אמר רבא] למאי נחוש [לה] חדא דא"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח [ועוד התורה חסה] על ממונן של ישראל, אמר ליה רב פפא לרבה ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת מאי נחוש לה. והכא ודאי בעצם שני הנקרא אשקנקיל מיירי, דאילו בעצם שלישי המחובר בו הנקרא אושמאולד לית ביה גידין, אלא ודאי בעצם שני מיירי. ואי בשנחתכו צומת הגידין מאי אהני לן גידין הרכין, אלא ודאי בשלא נחתכו צומת הגידין, ואפילו הכי קרי ליה איסורא דאורייתא. ולא מצית אמרת דמשום אבר קא אמר, דהא אמרינן [ע"ד ע"א] אין בהן אלא מצות פרוש, ואפילו בשנשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו. אלא לאו ש"מ לענין איסור הבהמה קא אמר, וש"מ דבעצם השני אם נשבר ויצא לחוץ במקום צומת הגידין ואין עור ובשר חופין אסור. ולאו ראייה גמורה היא, דאיכא למימר דרב פפא דאמר ריש לקיש ואיסורא דאורייתא, לית ליה הא דלעיל דאמר אין בהם אלא מצות פרוש, ואפילו (תרי תמיהי) [תימא] אית ליה לאו ראייה הוא, דדילמא התם לא היה עור ובשר חופה את שבירת העצם כלל אלא אותן גידין הרכין, ואם אינן כבשר אין האבר מעורה בבהמה כלל. ואיכא איסורא דאורייתא.
ואלו הן צומת הגידין רבה בר רב הונא אמר דאגרמא ולגו, פירש הראב"ד ז"ל לצד הגוף. רבא אמר רב אשי אמר דאגרמא ולבר, פירוש לצד החוץ מקום שזנב הבהמה נוקש בו. ומאי דאמר רב אשי דעלוי ערקומא, לא בא לחלוק עם אלו, אלא בא רב אסי לתת סימן מהיכא הן מתחילין ואמר דמעלוי ערקומא מתחילין, והוא הבוחקנ"ק המפריד בין הארכובה עם הראש ובין האשקנקי"ל. ופסק הראב"ד ז"ל כמאן דאמר דאגרמא ולגו. דהא אמרינן לקמן חד אלימא ותרי קטיני. והסימן אינו אלא בגידין הפנימים שהם לצד גוף הבהמה, אבל בחיצונים שהם כלפי הזנב אין הסימן הזה בהם.
ארבעה בטדי בתורא. פירש רבינו שלמה ז"ל ד' אצבעות, דרבינו שלמה ז"ל אזיל לטעמיה, דבטדא הוי אצבע, כן פירש רבינו שלמה ז"ל בפרק אלו טרפות גבי (חלוחלת) [חלחולת] שניקבה [נ' ע"ב]. אבל למאי דפריש הרב אלפסי שם דמלא בטדא (בי) [הוא] ד' אצבעות, ארבעה בטדי הן ששה עשר אצבעות. וכן פירש הר"ם ב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ג].
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ורוב הקפו. יש מפרשין מעובי העצם ורוב חללו. ורבינו שלמה ז"ל פירש בזה הלשון רוב עביו של השבירה ולחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה, רוב הקפו. עביו של עצם לא מעלה ולא מוריד, אם רוב הקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר. ואם אין רוב [בשר הקף העצם סביב השבירה קיים אפילו כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשרה קיים] והרי כל חלל העצם נכסה, [אפילו הכי טרפה, הלכך בעינן רוב עביו נכסה, שלא יצא רוב] חלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל הקף [השבר קיים].
[אמר עולא א"ר יוחנן] עור הרי הוא כבשר, אמר ליה רב נחמן לעולא ולימא עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני, אמר ליה (כי) אנן עור ובשר תנ[ינ]ן. איכא דאמרי אמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א"ל רב נחמן לעולא ולימא [מר] עור משלים לבשר לחומרא, אמר ליה אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה, אמר ליה בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך. פירוש עור הרי הוא כבשר שאם עור לבדו בלא בשר חופה את רובו מותר. ופירוש עוד מצטרף לבשר חציו מזה וחציו מזה. ופירוש עור משלים לבשר שיהא רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור ויצטרפו בין שניהם לכסוי רוב העצם. והלכתא עור משלים לבשר לחומרא. הלכך בעינן שיהא הרוב מן הבשר. אבל בבר גוזלא דרכיך לא בעינן רוב, אלא אפילו חציו מזה וחציו מזה. והרב בעל המאור ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל עור משלים לבשר שאין בשר בלא עור מציל בו, עד שיהא עור על גבי בשר כדרך כל בשר שלם.
הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא אמר רבא למאי נחוש לה חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן, ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. אמר ליה רב פפא לרבא ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת למאי נחוש לה. והלכתא כריש לקיש דהא הדר ביה ר' יוחנן לגבי ריש לקיש.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטותא מיניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה מכדי נשברה העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. פירש רבינו שלמה ז"ל קא מבעיא ליה הא דתנן אם עור ובשר חופין את רובו כשרה הני מילי בשלא נפל מן העצם כלום, אבל הכא דאשתקיל קורטיתא מיניה טריפה, או דילמא לא שנא. ופשט ליה רבא דכיון דעור ובשר חופין את רובו אפילו נפל קורטיתא מיניה כשרה. והרב בעל המאור פירש דבהדי שבירתו אשתקיל ההוא קורטיתא, דאילו אשתקיל בתר שבירתו פשיטא דאסור. [ו]כגון שהיו עור ובשר חופין את רוב הנשאר מן העצם, ואי לאו דאשתקיל קורטיתא לא היה הבשר חופה את רובו. ופשט רבא לאיסורא כיון דאילו לא אשתקיל אסיר השתא נמי אסיר, אע"ג דאשתקיל בהדי שבירתו. ולא נהיר, דאם כן מאי קא מבעיא ליה השתא אילו איתיה אסור וכי ליתיה היכי משתרי.
אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו, מתרוסס מהו, נתמסמס מהו. פשוט מיהו נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו [נ"ג ע"ב]. היכי דמי נתמסמס כל שהרופא גורדו ומתלקט. ומתרוסס נמי כיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא. ופירוש מתלקט שרוב הבשר החופה את השבר אינו יחד, אלא מעט כאן ומעט כאן. ואם תצרפהו הוי רוב. ופירוש מתרוסס, מרודד, שהבשר החופה את רוב העצם מרודד וקלוש. ופירוש מתמסמס נרקב.
איבעיא להו נקב מהו נקלף מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו, תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר, דילמא התם (דקא) דקנא משכא דידיה. פירוש ניקב אותו בשר שחופה את רוב השבר נקב בלא חסרון. נסדק אותו הבשר מהו. נקלף מעל העצם אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. אם תמצא לומר נקלף בלא נסדק הבשר כשר, ניטל שליש התחתון של עובי הבשר סמוך לעצם ושני שלישים העליונים עומדין באויר מהו. ת"ש דאמר עולא עור הרי הוא כבשר, כלומר אם ניטל כל הבשר הסמוך לעצם והעור קיים כשר. וכל שכן אם שני שלישי הבשר קיימין דודאי כיון שהבשר ניטל העור עומד באויר. ושני ליה התם דקנא משכא דידיה, כלומר [לאו] בשניטל הבשר והעור עומד באויר קא אמר דבכי האי גונא טרפה, אלא בשנשבר העצם בסופו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבק בבשר יפה ומחזיקו. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ואית דגרסי דקנא משכא רירי, פירוש שהעור נדבק בעצם על ידי רירי. וכל הני בעיי אזלינן לחומרא.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי איבעיא לן נקדר כמין טבעת מהו ופשטנא מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל אמר רב דבר זה שאל ר' לחכמים וחכמים לרופאים ואמרי מסרטי בעצם ומעלה ארוכה, אמר רב פפא והוא (משכא) [דקנא גרמא] דידיה. ודוקא עצם אבל פרזלא לא, מזרף זריף. פירש (נקדה) [נקדר] כמין טבעת, שנקדר הבשר בסכין מעל השבר בעיגול כמין טבעת, ורוב הקפו (מרוסס) [מכוסה] מי אמרינן כיון דנקדר בעיגול שוב אין מעלה ארוכה או לא. ופשיט ליה מסרטו בעצם. ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה [כשרה]. והוא דקנא גרמא דידיה, שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות ההקדרה ונדבק העצם בבשר יפה. והוא סימן להעלות ארוכה. ואית דגרסי והוא דקנא גרמא רירי ברי"ש [כדפרישנא לעיל שכשנתקדר הבשר יש לחות כל כך לאותו עצם שנדבק הבשר זה עם זה על ידי רירין, ומעלה ארוכה].
<h2>דף עז:</h2>
הא דתנן [שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה א"ר אלעזר] לא שנו אלא שאינה קשורה בולד. [פירוש בין יש] עמה בין אין עמה ולד חוששין לולד אחר, אבל קשורה בולד אין חוששין. ור' יוחנן אמר אין לנו אלא שליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. והלכתא כר' אלעזר דתניא כותיה.
<h2>דף עט.</h2>
הרב אלפסי פסק כר' יהודה בפרדות [דרבי] יהודה ספוקי מספקא ליה. ולקמן [ע"ב] נמי אמרינן בין לר' אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא. הלכך פרד [עם האם] אסור, דדילמא חוששין. וכל מיני פרדות לאו אחת הן אלא אסורות זו עם זו [דדילמא] חוששין לזרע האב, ואינן מותרות אלא אם כן אמותיהן ממין אחד ואביהן [ממין אחד]. אותו ואת בנו נוהג בזכרים לאיסור ולא למלקות. ואולי מה שכתב הרב אלפסי דליתה לדחנניא הכי קא אמר, מאי דקא אמר חנניא דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב ליתה, אלא ספוקי מספקא ליה. אלא שהיה לו לרב ז"ל לפרש ולא לסתום.
<h2>דף עט:</h2>
ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו, מן התיש ומן הצבי[ה] אין אותו ואת בנו נוהג בו. אסיקנא בין [ל]ר' אליעזר בין לרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מפלגי בשה אפילו מקצת שה, רבנן אמרי שה אפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר שה ואפילו מקצת [שה] לא אמרינן. והכל מודים בהאי צביה ובנה תייש דפטור, שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. והכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב, שה אמר רחמנא ובנו (ו)כל דהוא. כי פליגי בתייש הבא על הצביה וילדה בת והבת ילדה בן. ולאיסורא, דלרבנן איכא איסורא ולר' אליעזר ליכא איסורא, אבל מלקות אפילו לרבנן ליכא, דדילמא אין חוששין לה. ופליגי נמי בצבי הבא על תיישה וילדה בת והבת ילדה בן ולמלקות, דלרבנן איכא מלקות [ולר' אליעזר ליכא מלקות. לענין כסוי הדם בחול צבי הבא על התיישה איתא] לפלוג[תייהו. לרבנן חייב בכסוי ולר"א פטור. תייש הבא על צביה דכולי עלמא דמחייב בכסוי דדילמא אין חוששין והוה ליה [חיה. וקיימא] לן כרבנן. ביום טוב בצבי הבא על תיישה אין שוחטין, ואם שחטו אין מכסין את דמו, דילמא אין חוששין. ובתייש הבא על צביה אי לאו גזירה משום התרת חלבו שוחטין ומכסין. דאפילו תימא חוששין, צבי ואפילו מקצת צבי אמרינן. אבל משום התרת חלבו אין מכסין.
<h2>דף פג:</h2>
הא דתנן בחולין אבל לא במוקדשין, לא שנא קדשי מזבח לא שנא קדשי בדק הבית [שחיטה] שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסוי הדם. הא דקיימא לן [פ"ד ע"ב] השוחט לחולה בשבת אסור לכסות, אפילו בכסוי שאין בו אלא איסורא מדרבנן קא אמר, ודוק ותשכח.
<h2>דף פו:</h2>
אמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת, שהכסוי וברכתו אינה הפסק, דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. ומיהו מסתברא שאם שח בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך, דכל שחיטה מצוה באפי נפשה היא, והוה ליה כשח בין תפלה לתפלה [מנחות ל"ו ע"א] וכשח בין ברכת המוציא לאכילה [ברכות מ' ע"א] שחוזר ומברך. כללא דמילתא כל היכא ששח אחר הברכה ולא התחיל הדבר שמברך עליו, כגון ששח בין המוציא לאכילה חוזר ומברך, דבטול ברוך טול ברוך הוא דאמרינן שאינו חוזר ומברך מפני שהוא צורך המצוה, אבל במילי דעלמא חוזר ומברך. וכן בין שחיטה לשחיטה חוזר מפני שכל אחת ואחת מצוה באפי נפשה היא, והוה ליה כהיסח הדעת. אבל אם התחיל המצוה וקודם שנגמרה שח, כיון שעל כרחו יש לו לגומרה לאו הסח הדעת הוא, ואינו חוזר ומברך. לפיכך בהלל במגילה ובק"ש אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וגבי תקיעות נמי אמרינן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומסתברא שאינו חוזר ומברך.
<h2>דף פז:</h2>
מה שפסק הרב אלפסי ז"ל בדם הנתז ושעל הסכין כרבנן, וכדפריש ר' יהודה, הוא הנכון, דקיימא לן [ערובין פ"ב ע"א] כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש דברי חכמים הוא. ומאי דאמרינן בגמרא [פ"ח ע"א] רבנן סברי דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו [ואפילו] מקצת דמו, לא על רבנן דמתני' אמ' אלא על רבנן דברייתא דפליגי עליה דרשב"ג אמ', ורבנן דסבירא להו דם שעל הסכין חייב לכסות לא דמכסי ליה על הסכין אלא דגריר ליה (ומכסי ליה) [ומשוי ליה עפר למטה ועפר למעלה כדלקמן].
<h2>דף פט.</h2>
הא דתניא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא, דוקא בע"ז דישראל דלית ליה תקנה בביטול, (אלא) [אבל] בע"ז דגוי דאית ליה תקנה בביטול, אפילו קודם ביטול יצא. והכי איתא בפרק לולב הגזול [סוכה ל"א ע"ב]. ובפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] נמי אמרינן סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, של תקרובת עבודה זרה אם חלצה חליצתה פסולה. וטעמא דמילתא דע"ז אית לה תקנה בביטול, ובתקרובת לית לה תקנה בביטול. וכגון שקצעו מתחילה לכך דהוה ליה כזביחה, וכעין פנים. ואי לא לא מתסר, דבעינן כעין פנים, כדאיתא בע"ז פרק ר' ישמעאל [ע"ז נ' ע"א].
<h2>דף צב:</h2>
בעי ר' ירמיה אית ליה כף לעוף ועגיל אית לה כף בבהמה ולא עגיל מהו, בתר עיגוליה אזלינן או בתר מיניה אזלינן, תיקו.
<h2>דף צג:</h2>
גרסינן בפרק (אין) [כיצד] צולין [פסחים ע"ד ע"א] אמר רבא האי מולייתא שריא. אמר ליה אביי והא קא בלעא דמא, אמר ליה כבולעו כך פולטו. ת"ש הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר, מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, לא שאני לב דשיע. לפום האי תירוצא אפילו בקדרה מותר, ואע"ג דהאי תירוצא למאן דאמר מולייתא אסור הוא, וכיון דפסקינן מולייתא שריא לא איצטריכינן להאי תירוצא, אפילו הכי איכא מרבוותא דפסקי הכי, (דלא) [דהא] חזינן (היכי) [דהכי] הוא, והלכך אפילו לקדרה מותר, וכן כתב בעל המאור בשם חכמי לוניל.
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפלוגתא דרב ולוי דפליגי [פסחים ע"ו ע"ב] בבשר שחוטה שצלאו עם בשר שמן דהלכתא כלוי דריחא לאו מילתא הוא דוקא בדבר שאין עיקרו לריח, אבל בדבר שעיקרו לריח כולי עלמא לא פליגי דריחא מילתא היא, והכי משמע בפרק כל שעה בשמעתא דאפשר וקא מכוין [שם כ"ו ע"א], ובפרקא קמא דע"ז [ס"ו ע"ב] נמי אמרינן יניח נמצא נהנה, ופירוש [יניח בראשו העטרה] נמצא נהנה, מריח של עטרה [של ע"ז] שהיא של הדס [ואסור]. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דלוי לא קא אמר ריחא [לאו] מילתא היא אלא בדיעבד, אבל בלכתחילה מודה דאסור, איכא לאקשויי עליה מתיהא ובת תיהא דשרי רבא ואפילו לכתחילה. ואפילו תימא דשאני התם שאינו מתכוין אלא לבדיקת היין, וליכא נמי שתיה, מה שאין כן [ד]רב ולוי שיש בו אכילה. ולפיכך מודה לוי דאסיר לכתחילה, אכתי איכא לאקשויי על הרב ז"ל דהא פרכינן ללוי מהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד, ומאי קושיא, והא אמרת דמודה לוי דלכתחילה אין צולין. ויש להשיב ולומר מדלא קא תני בברייתא אם צלה מותר משמע דאם צלה אסורין. ועוד דשאני פסחים דכל חד וחד היתרא באפי [נפשיה] הוא, וכיון (דלא שרי) [דשרי] בדיעבד בשר נבילה שצלה עם בשר שחוטה הוה [ליה] למשרייה שני פסחים לכתחילה. ואע"פ שהרב ז"ל כתב דמודה בפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכול בכותח דלכתחילה הוא והא התם כל חד וחד התירא באפי נפשיה הוא, לא דמי דבשר עם הכותח לעולם אסור וכנבלה בשחוטה דמי. תירוץ זה קבלתי מאבא מרי ז"ל לדעת הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף צד:</h2>
שמעתא דמקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין לא אכתוב בה דבר, מפני שאין הדבר מצוי עתה. היכי מכריזין אמר רב יצחק בר יוסף נפל בשרא לבני חילא, ולימא נפל טריפתא לבני חילא, לא זבני מינה. והא קא מטעינן להו, אינהו דמטעו נפשייהו, כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קא אזיל מסיכרא למחוזא, רבה ורב ספרא הוו קא אתו ממחוזא לסיכרא פגע בהו, הוא סבר לגבי דידי' נפקי, אמר להו אמאי אצטעור ואתו רבנן כולי האי, אמר ליה רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דהוה קא אתי מר דאי הוה ידעינן הוה נפקי טפי, אמר ליה אמאי אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה, והא קא מטעינן ליה, אמר ליה איהו הוא דקא מטעי נפשיה.
<h2>דף צה.</h2>
אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. פירש רבינו שלמה ז"ל אפילו מונח על שולחנו שמא עורבים החליפוהו. והכי מוכח לקמן [ע"ב] בעובדא דרב דהוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה וקם על בבא הוה ביה בזעא חזא דתלא חיותא ושבקוהו כולי עלמא אזול ונפוק לאפיה אפילו טבחא ולא עלים רב [עיניה] מיניה אמר השתא (נוספות) [ספיתו] איסורא לבני ברת וכו'. ומסתברא הני מילי בשלחן שהוא במקולין, ועובדא דלקמן נמי במקולין הוה, והוה ביה ביתא או דרתא שהיו הטבחים מניחין שם הבשר, ולפיכך יש בו משום בשר שנתעלם מן העין, אבל בביתו מותר. כללא דמילתא כל מקום שהעורבים מצויין שם אסור. מיתיבי ר' אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי ודאי מישראל לקחה, ואילו היתה נבלה או טרפה ימכרנה לו, דמיירי במקום שמכריזין והוה ליה כנמצא ביד ישראל ומשום הכי מותר, אבל לעולם לא כן פירש. ופסק הרב אלפסי כרב. ורבינו שלמה על גבי שלחנו שהוא במקולין חוששין שמא עורבין החליפוהו. והמאור ז"ל פסק דלא כרב. ואמר רב הונא אמר רב בחרוזין הרי זה סימן.
<h2>דף צז:</h2>
הנהו אטמתא דבשרא דאמלחן בגיד נשייהו אתו שיילו למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי. ואע"פ שנמלחו עם שומן הגיד שיש בו בנותן טעם ואמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, כרותח דצלי קא אמר, ובצלי קיימא לן [צ"ו ע"ב] קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. אמר ר' חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה, איכא דאמרי בקדרה עצמה, ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה, אבל בקדרה עצמה לא. וכן הלכתא. אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין, אמר ליה רב אידי לאביי למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא, הכא במאי עסקינן דאית בה אפרוחין. והיינו טעמא דלא שני ליה דבשאין מכירה עסקינן ולבטל היא עצמו, שהביצה מתבטלת היא כדאיתא בשמעתא קמייתא דיום טוב [ג' ע"ב]. משום דכיון דלא יהבא טעמא לא בעיא ששים אלא בטלה היא ברוב, שלא הוזכרו ששים אלא לבטל הטעם, אבל דבר שאין בו טעם כגון ביצה שנתערבה בביצים או בכזית נבלה צונן שנתערבה בשני זיתים היתר צונן בטל ברוב ולא בעינן ששים.
<h2>דף קא:</h2>
ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין דברי ר' יהודה ור' אלעזר וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים ר' מאיר אומר [אינו נוהג] אלא ב[בהמה] טהורה. וקיימא לן כרבנן.
<h2>דף קב.</h2>
אמר רב גדל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין. אמר רב יהודה אבר מן החי צריך כזית, מאי טעמא אכילה כתיבה ביה, ואוקימנא כזית בשר גידין ועצמות. אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו, במיתתה בכזית. וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו. הא דקא תני אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו אוקימנא במשהו בשר גידין ועצמות. ודוקא באבר מן החי אבל בשר מן החי בעינן כזית בשר. במיתתה בכזית, דלאו (בריא) [בריה] היא כיון שלא נאסרה מתחילת יצירתה, אבל טמאה שנאסרה מתחילת יצירתה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו.
<h2>דף קג.</h2>
אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי ומן הטרפה חייב שלש, ודוקא בשתי אכילות בזו אחר זו ובשתי התראות, אבל באכילה אחת ובהתראה אחת הא אמר ר' יוחנן אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף קג:</h2>
כי אתא רבין חלקו לאבר מן החי מבחוץ דברי הכל פטור, מבפנים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור, והלכתא כר' יוחנן. והא דאמרינן חלק מבחוץ פטור אפילו אכלו בכדי אכילת פרס, מאי טעמא כיון דאבר מן החי חידוש הוא דהא [א]גידין ועצמות בעלמא לא מיחייב והכא מיחייב אין לך בו אלא חידושו בלבד שיאכלנו בבת אחת אבל לחצאין לא.
אמר רב אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מאי טעמא הרי נהנה גרונו בכזית. ומסקנא דאפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב דלא הוי עיכול. ודוקא בבשר מן החי או בשאר איסורין דליכא בהו חידוש, אבל באבר מן החי הא אמר ר' יוחנן לעיל חלקו מבחוץ פטור.
<h2>דף קז.</h2>
תנן התם במסכת ידים [פ"א מ"א] מי רביעית נותנין לידים לאחד ואפילו לשנים, מחצי לוג לשלשה ולארבעה, מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה, ר' יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית. מוסיפין על שניים ואין מוסיפין על הראשונים. [שם מ"ב] בכל הכלים נותנין לידים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה. אין נותנין לידים לא בדפנות הכלי ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא יתן לחברו בחפניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת. ואין נותנין לידים אלא בכלי. [שם מ"ג] המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין. נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. שמעון התימני אומר נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרין. [שם מ"ד] הדיח בהן את הכלים או שמיחה בהן את המדות פסולין. הדיח בהן כלים מודחין או חדשים כשרים, ר' יוסי פוסל בחדשים. [שם מ"ה] הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. מניח חבית בין ברכיו ונוטל ממנו. מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נוטל לידים, ר' יוסי פוסל בשני אלו. פרק שני [מ"א]. נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית. [מ"ב] נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם או צרור ידיו טמאות, שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד, רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור. [מ"ג] הידים מטמאות עד הפרק, כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה, נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה. נטל את הראשונים לידו אחת ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו ידיו טמאות. נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל את השניים לידו אחת (ידיו טהורות) [ידו טהורה]. נטל ידו אחת ושפשפה (בחביתיה) [בחברתה] טמאה, בראשו או בכותל טהורה. נוטלין ארבעה או חמשה זה בצד זה או זה על גב זה, ובלבד שירפו ידיהן שיבאו מהן המים. [מ"ד] ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאין ספק טהורין ספק טהור.
<h2>דף קז:</h2>
הא דתנן רשב"ג אומר שני אכסנאים וכו', אמרינן עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסורין, אמר ליה רב יימר בר שלמיה לאביי שני אחין ומקפידין זה על זה מהו אמר ליה יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין.
<h2>דף קח.</h2>
הא דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה, לאו למימרא דסבירא ליה לרבא טעמו ולא ממשו דרבנן, דהא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] לכולי עלמא טעם כעיקר, דהיינו טעמו ולא ממשו דאורייתא, למר מגיעולי גוים ולמר ממשרת. אלא הכי קא אמר רבא דלא גמרינן מבשר (מתחלה) [בחלב ד]חידוש הוא.
<h2>דף קח:</h2>
וכזית [בשר] שנפל לתוך יורה של חלב רותחת בשר אסור וחלב מותר, דמבלע בלע מפליט לא פליט. ודוקא בשקדם וסלקו. ואי לא אסיר, דכי נייח פליט. ופירוש כי נייח פירש רבינו שלמה כי נייח מרתיחתה. ורבינו יעקב ז"ל פירש כי שבע מבליעתו. ואם אין היורה של חלב רותחת, למאן דאית ליה אפשר לסוחטו אסור חלב נבלה הוא ואוסר החלב לר' יהודה במשהו ולרבנן בנותן טעם. ולמאן דאית ליה אפשר לסוחטו מותר אפילו יש בנותן טעם החלב הפולט מן הבשר בחלב אחר [או יותר מששים הכל מותר].
וחצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה, לרב אינו לוקה לא על אכילתו ולא על בישולו אלא אם כן בא מיורה גדולה שלוקה על אכילתו, וללוי לוקה על אכילתו ועל בישולו. באיזה בשול אמרו, כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. ירושלמי במסכת ערלה בפרק התרומה [פ"ב ה"ג] גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ויש בהן בנותן טעם אם ריבה עליהן עדשים של חולין מותר. פירוש ובשוגג, אבל במזיד אמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] לא יעלו. עד כמה ירבה, כפלוגתייהו דר' ור' ישמעאל בר' יוסי, על דעתיה דר' עד שירבה על כולהון, על דעתיה דר' ישמעאל בר' יוסי עד שירבה על כל הנופלים. פירוש ר' לטעמיה דאמר אפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נעשית נבילה ולפיכך צריך שירבה מאה על כל העדשים שהם מדמעים כתרומה ודאית. ור' ישמעאל סבר שאינה מדמעת אלא לפי חשבון ואע"פ שקבלו העדשים טעם מן התרומה, דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה. והכי הלכתא. ובשמעתא דהשוכר את הפועל [ע"ז ע"ג ע"א] בראשון ראשון בטל מוכחת כן, כמו שביארתי שם.
דיני דחתיכה עצמה נעשית נבלה כתבתי בפרק השוכר את הפועל(ים). והוי יודע דלמאן דלית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לא נער בתחילה אלא בסוף אף אותה חתיכה שקבלה טעם האיסור מצטרפת לבטלו, דהא לרבנן לא נער בתחלה אלא בסוף ונער מתחילה ועד סוף שוו דינייהו אהדדי. וכיון דבנער מתחילה ועד סוף אף אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור, הכי נמי בלא נער מתחילה אלא בסוף אף אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור. ואם לא נער ולא כסה כלל, מבלע בלע מפלט לא פליט. וכן אפשר לסוחטו. אע"ג דכולא שמעתא אליבא דר' יהודה, (אלא) [ל]רבנן נמי (היך) [הכי] פלוגתייהו, דלמאן דאמר אפשר לסוחטו אסור משער בדידיה, ולמאן דאמר אפשר ל[סוחטו מותר] משערין במאי דנפק מיניה.
<h2>דף קט:</h2>
בענין כחל אפליגו ביה רבוותא. רבינו שלמה ז"ל מוקים חילוק בין צלי למבושל בפני עצמו, וכן נראה מהלכות הרב אלפסי ז"ל שכתב והיכא דלא עבד הכי שרי למטויה לכתחלה, אבל לבשולי לכתחילה לא. ולקדרה הנזכרת בשמועה זו לפירוש רבינו שלמה ז"ל לא איירי בקדרה של בשר אלא לבשלו בפני עצמו, אבל בקדרה של בשר אין לנו ראייה להתירו אפילו בקריעה שתי וערב וטחו בכותל. וכן נהגו במקומותינו שלא לאכלו עם בשר כלל. ורבינו יעקב ז"ל פירש שאין חילוק בכחל בין צלי לבשול בפני עצמו וכל המותר בכחל בצלי מותר בקדרה בפני עצמו. ולקדרה הנזכרת בשמועה זו היא קדרה של בשר. ולדבריו היכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל מותר אף בקדרה של בשר. והיכא דלא קרעיה כלל ובשלה בהדי בשר זהו שאמרו כחל בששים. ואם בשלו בפני עצמו או צלאו, ולא קרעו כלל אין לנו ראייה להתירו לדברי רבינו יעקב, שכל לא קרעו הנזכר בשמועה זו פירושו לא קרעו שתי וערב אלא קרעו קצת. ולדברי שניהם קשיא הא דאמרינן תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלב מותר, לפירוש רבינו שלמה ז"ל דמפרש אליבא דרב נחמן דאמר זויקו (ליה) [לה] כחלי האי בשלו בשל צלי, אם כן היכי אמר תלמודא תניא כלישנא קמא דרב, והא לישנא בתרא כמו [כן] שרי בצלי. ואם כן היכי [אמר] תלמודא תניא כלישנא קמא דרב. ואין זו שיטת התלמוד. ולפירוש רבינו יעקב ז"ל (שאפי') [שפי'] שבשלו בחלבו בפני עצמו אם כן מה ראייה יש מכאן ללישנא קמא שמתירו אפילו עם הבשר.
<h2>דף קי.</h2>
כי סליק ר' אלעזר אשכחיה לזעירי אמר ליה איכא תנא דאתנייה לרב כחל, אחויוה לרב יצחק בר אבדימי אמר אני כחל של מניקה שניתי לו ומ[פלפולו של ר' חיי]א שנה לו כחל סתם. פירש רבינו שלמה ז"ל איכא תנא דאתנייה לרב כחל, כלומר יש כאן [מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה] אסור באכילה, ולישנא בתרא [דרב] הוה שמיעא ליה לר' אלעזר. כחל מניקה, שהיתה מניקה ויש בדדיה חלב כנוס הרבה, ומתוך פלפולו של ר' חייא, שהיה מחודד ומבין מעצמו וסבור שתלמידיו מחודדין כמותו כשחזר ושנאם לפני ר' חייא שנה לו סתם וסבר שיבין רב מעצמו שאין אסור אלא של מניקה ולא הבין, עד כאן לשון רבינו שלמה ז"ל. כללא דמילתא היכא דבשל כחל בהדי בשרא בלא קריעה כלל לדברי הכל אוסר הבשר, וזהו שאמרו בפרק גיד הנשה [צ"ז ע"ב] כחל בששים. היכא דקרעיה שתי וערב לדברי הכל מותר אפילו לכתחילה בצלי. ובקדרה באפי נפשיה לדברי כל המפרשים מותר בדיעבד בקריעה שתי או ערב. והיכא דלא קרעיה כלל ובשליה באפי נפשיה לפירוש רבינו שלמה ז"ל מותר כלישנא (בתרא) [קמא] דרב. ואיכא לאקשוייה הא מילתא עם מה שאמרו כחל בששים, ויש חילוק בין בשלו בפני עצמו לבשלו עם בשר. ולפירוש רבינו יעקב אין לנו ראייה להתירו לא לצלי ולא לקדרה בפני עצמה, שלפי פירושו לא הוזכר בכל השמועה כחל בלא קריעה כלל אלא בקריעה קצת. ולצלי בלא קריעה כלל (בלא) מחלוקת ר' אלעזר ורב נחמן לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל, דלר' אלעזר בעינן לכתחילה קריעה שתי וערב, ולרב נחמן אפילו לכתחילה מותר בלא קריעה כלל לצלי. ולית הלכתא כרב נחמן בהא, משום דסבירא ליה כלישנא בתרא דרב, ואנן פסקינן כלישנא קמא דרב דתניא כותיה [ק"ט ע"ב]. והיכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל לפירוש רבינו יעקב שרי לבשולי בהדי בשרא, ולפירוש רבינו שלמה ז"ל אין לנו ראייה להתירו עם בשר. וכן מנהג הארצות האלה שלא לאכלו עם בשר אף בקריעה שתי וערב וטחו בכותל.
רמי בר תמרי דהוא רבין בר דיקולי מפום בדיתא, [ובפום בדיתא] הוה אכלי כחלי, אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי. אפיק כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו. אזל איהו נקטינהו ואכלינהו. אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם. אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו. במאי טויתינהו [א"ל בפורצני]. דילמא דיין נסך הוו. לאחר שנים עשר חודש הוו. ודילמא דערלה הוו. ואע"ג דספק ערלה בחוצה לארץ מותר [ברכות ל"ה ע"א, ערלה פ"ג מ"ט], אדם חשוב שאני. ואית ספרי דלא כתיב בהו ודילמא דערלה הוו, ומסתברא כוותייהו. קופא סבא הוו. ודילמא דגזל הוו דקדיח בהו חילפי דיאוש בעלים הוה. אדהכי אתיוה לההוא גברא (דלמא) [דלא] מוקיר אבוה ואמיה אמר להו כפתוה. אמר להו שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהר עליה.
<h2>דף קיא.</h2>
רבה בר רב הונא אקלע לבי רבא בר רב נחמן, חזייה לההוא כבדא דהוה ביה סמפון מלא דמא אמר ליה אמאי תעבדו הכי, אלא היכי נעביד, קורעו שתי וערב וחתוכי' לתחת. פירש רבינו שלמה ז"ל כשצולהו בתנור. אלמא כבדא בעי קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת. והמאור פירש במליחה. ולישנא דחתוכיה לתחת... [בין] כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי [עלוי בשרא בדיעבד אין, לכתחלה לא]. למאן דאמר... [ואע"פ ש]אמרו בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] בפסח שני דגבי פסח נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, והתם ודאי כבדא הוה בגויה. שאני פסח דבני חבורה דזריזין הן (מתקני) [מסלקי] לכבדא מגויה אחר שגמר את פליטתו ואע"פ שלא נתבשל הכבד כל צרכו. אי נמי קופיה לבר הוה.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה. איכא דמפרש אצונן, ואיכא דמפרש אסכין. אע"ג [דבכל] צונן בצונן בעי הדחה, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, אבל היכא דליתיה [ל]איסורא בעיניה לא. ולפום מאי דפסקינן בפרק קמא [ח' ע"ב] בסכין טרפה דבצונן (או) בבליתא דפרסא סגי, בחתיכת רותח נמי סגי בהדחה.
אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח. הרב ר' משלם זקני ז"ל והראב"ד בחיבור איסור והיתר שלהן [פירשוה] בקערה מנוקבת. ויש לתמוה על דבריהם, אם כן היאך אנו מולחין שתי פעמים בכלי מנוקב, והא פליט במליחה שניה מה שבלע בראשונה, ובלע הבשר אם ישהה שם יותר משיעור מליחה. ואמנם כי הראב"ד ז"ל כתב שכל זמן שטרוד לפלוט ציר לא בלע דם. ועוד יש לומר כי המליחה מפלטת היא מן הבשר [אבל] אינה מפלטת הדם מן הכלי, שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו, כדאשכחן בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שהן אסורין [קי"ב ע"ב], ולא אמרינן ימלחנו פעם שניה. אלמא אין המלח מפליט דם הבלוע בבשר מעלמא, וכל שכן בכלי, וזה שלא כפירוש הרב בעל המאור בההוא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א].
ההוא פנכא דהוה בי רב אשי דמלח בה בשרא ותברה. פירוש של חרס הוה דלית ליה תקנה בהגעלה. הרב אלפסי ז"ל גריס קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. צונן שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. מאי טעמא האי אפשר למטעמיה דהתירא בלע [והאי] לא אפשר למטעמיה [דאיסורא בלע. פירוש קערה שמלח בה בשר. כך גרס הרב אלפסי ז"ל. ולפי דבריו הול"ל] זה רותח וזה צונן, אלא [משום דוחקא דסכינא הול"ל] צונן שחתכו [בסכין כרותח. ובספרים שלנו גרסינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. והוא הנכ]ון דא[גב חורפיה דצנון בלע והו"ל כרותח]. משום [הכי אינו מותר אלא] לבתר טעימה. ולפי דברי הרב [אף רותח שחתכו בס]כין מותר לא[כלו בכותח בתר טעימה. והאי] דנקט צונן אורחא דמילתא נקט, דבצונן אין בו טעם בשר שעל הסכין [ובכותח] יש בו מפני שבולע.
אמר רב חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. פירוש דגים חמים ומותר לאכלן בכותח בלא גרירה ובלא הדחה... וא[ע"ג ד]בקשות ואבטיח גרר לבי פסקיה, שאני התם דאיכא דוחקא דסכינא וגוף השמנינות נמי נדבק בסכין.
<h2>דף קיב.</h2>
הא דאמרינן גבי ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה. איכא דמפרש צלי חם והכי קא אמר והני מילי חי שדרכו להיות צונן, אבל צלי שדרכו להיות חם בעי קליפה. והרב זקני ר' משלם ז"ל והראב"ד פירשו אף בצלי צונן מפני שהוא רך ונוח לבלוע.
גרסינן במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה [כ' ע"א] תניא אילו נאמר במלח שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן ת"ל מנחה וכו'. ואקשינן [כ"א ע"א] טעמא דמעטיה קרא לדם הא לאו הכי הוה אמינא דם לבעי מלח כיון דמלחיה נפקא ליה מתורת דם דאמר זעירי אמר ר' חנינא [דם] שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו, ושני ליה מהו דתימא לשדי [בה] משהו למצוה בעלמא ויקריבנו. יתיב רבה וקא אמר להא שמעתא דדם שבשלו אינו עובר עליו, איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב, לא קשיא כאן כשהקפה באור כאן כשהקפה בחמה, באור לא הדר בחמה הדר, ו... תניא במלח יכול תבונהו ת"ל תמלח אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח... [מאי] תבונהו אמר רב אשי הכי קא אמר יכול יתן בו טעם כבינה ת"ל תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, אמר אביי וכן בקדרה פירוש שצריך למולחו ולהופכו ולמולחו משני צדדיו. ומיהו לא שוו אהדדי, שזה צריך הדחה ושהיית המלח בו קודם בישולו וזה אינו צריך. ואית דגרסי התם אמר אביי וכן לצלי. ופירשו שהצלי דינו כקרבן שאין צריך להדיח מן המלח ולשהות המלח בו, אלא מולחו מעט וצולהו עם המלח כקרבן. ולפי הגירסא הזאת צלי בעי מליחה מועטת ולא מרובה כקדרה. וגרסינן נמי בפרק קמא דיום טוב [י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אבל לא לקדרה.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע [דם] באברים. איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות מה טעם משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באברים (לחודיה) [לדידיה] נמי [לאו] שפיר דמי. פירוש קא מיבעיא [ליה] אי שרי למיכל מיניה בלא מליחה או לא, אי הוי כפריש או לא. ורבינו שלמה ז"ל פירש דקא מיבעיא ליה אי שרי למיכל מיניה אף במליחה או לא.
<h2>דף קיג:</h2>
אמר שמואל גדי לרבות את החלב ואת המתה ואת השליל. גדי להוציא את הדם ואת השליא ואת הטמאה, בחלב אמו ולא בחלב זכר, בחלב אמו ולא בחלב שחוטה ולא בחלב טמאה. בעי מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב נחמן המבשל בחלב שלא הניקה מהו, אמר ליה מדאיצטריכה ליה לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר האי הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי דאתי לכלל אם אם הוא.
<h2>דף קיד.</h2>
[תניא המבשל במי חלב פטור, דם שבשלו בחלב פטור, העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. ובשר בחלב אסור בין באכילה בין בהנאה. חם [בחם] כגון שבשלו בכלי ראשון אסור מדאורייתא וצונן בצונן אי[נו אסור באכילה]... אסור אף בהנאה וכן כלאי כרם אסורין בהנאה מדאורייתא, בארץ אסורה מן התורה, בחוצה לארץ הלכה, ופלוגתא בפרקא קמא דקדושין אי הלכתא מדינה או הלכה למשה מסיני, ושם ביארתי הפסק. אבל כלאי זרעים בחוצה לארץ מותרין לזרוע, כדאיתא בפרקא קמא דקדושין [ל"ט ע"א]. ובארץ אסור לזרוע. ואם זרע מותרין אפילו באכילה, דאתקש לכלאי בהמה, דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנה מותר. והוא הדין להרכבת אילן שהיוצא ממנה מותר דאתקש לכלאי בהמה (דמגו) [דמהאי] קרא גופיה נפקא לן הרכבת אילן. וחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה נמי מותר. אותו ואת בנו נמי אם שחטן ביום אחד ושלוח הקן מותר שלא אמרה תורה שלח לתקלה. וכלאי כרם שאמרנו שאסורין בהנאה אף עיקרן נאסר, והני מילי בזרוע מעיקרו אבל זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור הוסיף אין לא הוסיף לא. ענין קיבה בארתיה במסכת ע"ז. אמר ליה [רב מרי] לרב זביד אליה [אי] אקרי חלב תתסר באכילה אמר ליה עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז ואליה אינה קרבה בשור.
<h2>דף קל:</h2>
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מניין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת השם, המחזיקים בתורת השם יש להם מנת ושאין מחזיקין אין להם מנת. תניא בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. תניא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
<h2>דף קלב.</h2>
והלכתא כרב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים. גרסינן במסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה [מ"ז ע"ב] אמר ר' שמעון בן לקיש כהן שמת והניח בן חלל, אם מת האב תוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, מת לאחר שלשים יום פטור הבן מלפדות את עצמו, כבר [זכה האב בפדיונו]... מר סבר.0...
<h2>דף קלג.</h2>
[והא דתנן והמשתתף עמהן צריך לרשום רמינן עלה ואפילו עם הגוי, ורמינהו המשתתף] עם כהן צריך לרשום [והמשתתף] עם הגוי אינו צריך לרשום, הכא במאי עסקינן דיתיב גוי אמסחתא [דכות]ה גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום, דאמרי בשרא קא זבין, הכא נמי אמרי בשרא קא זבין, אלא הכא במאי עסקינן דיתיב (אמסחתא דכתיב) [אכספתא, דכותיה] גבי כהן דיתיב (אמסחתא ומאי) [אכספתא, אמאי] צריך לרשום, אמרי המוני המניה, גוי נמי אמרי המוני המניה אין אמונה בגוים. ואי בעית אימא סתם גוי מפעיא פעי.
<h2>דף קלג:</h2>
איבעיא להו כולה שלי והראש שלך מהו בתר (רובא) [חיובא] אזלינן וחיובא דישראל הוא, או [דילמא בתר] עיקר [בהמה] אזלינן ועיקר בהמה דכהן הוא. ת"ש כהן וגוי (שמכרו) [שמסרו] צאנם לישראל [לגזוז] פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע והלחיים והקבה מראשית הגז, ש"מ בתר חיובא אזלינן.
<h2>דף קלד.</h2>
הא דתנן ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות, רמינן עלה מהא דתניא ואם אמר לו על מנת שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה, ומפרקינן על מנת אחוץ קא רמית, חוץ שיורא על מנת לאו שיורא. וכן הלכתא דקיימא לן בפרק בתרא דגיטין [פ"ב ע"ב] דעל [מנת] לא כחוץ דמי. והא דתניא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ג ע"א] בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, סבירא ליה לההוא תנא על מנת כחוץ דמי.
הא דתנן אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו וכו', אמר רבה עלה לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קא מיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלן רצה מזה גובה [רצה מזה גובה], דמר אית ליה דרב חסדא ומר לית ליה דרב חסדא. לא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי, רב סבר מתנות כהונה נגזלות, ומאי עם הטבח אף עם הטבח ורב [אסי] סבר אין [נגזלות... והלכתא כרב] דהוה רביה דרב אסי.
[תני ר' חייא שמונה ספקות נאמרו בו ארבע לחיוב וארבע לפטור] קרבן אשתו וחלה בכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה [לחיוב ראשית הגז והמתנות ופדיון] הבן ופדיון פטר חמור לפטור משום דספק איסורא לחומרא וספקא ממונא לקולא.
<h2>דף קלד:</h2>
מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע. והרב אלפסי גריס לא [ימלוג] את הזרוע. ההוא סקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, פירוש שנשתלח ממקום אחר לבני הישיבה קדים ר' אמי זכה בהו, והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ר' אמי נמי לעניים זכה בהו, ואי בעית אימא אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובכבוד, אחרים אומרים מניין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו.
כתב הרב אלפסי ז"ל וקיימא לן כר' חנינא בן אנטיגנוס. נראה שעלה בדעתו דר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן במתנות פליגי, למר עד פיקה של גרגרת ולמר עד טבעת הגדולה. ולא כן פירש רבינו שלמה ז"ל אלא תרוייהו עד פיקה של גרגרת סבירא להו, ור' חנינא בן אנטיגנוס קרי ליה בית השחיטה. וזהו הנכון.
<h2>דף קלו:</h2>
תניא ר' שמעון פוטר את הטריפה מראשית הגז, והלכתא כר' שמעון, דסתם מתניתין כותיה. תניא ר' אלעזר אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ, וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, מאי טעמא דר' אלעאי, אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז ומתנות בחוצה לארץ לא. אמר רב נחמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז שאינו נוהג אלא בארץ. וכתב רבינו שלמה ז"ל הוא הדין למתנות. דתרוייהו חד טעמא אינון, וכיון דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז דילפינן נתינה נתינה מתרומה מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא, ומה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשית הגז גדל בפטור פטור. ומה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא, כגון שחופות ולבנות. מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין, שאם אמר כן גרני תרומה לא אמר כלום, הכי נמי בראשית הגז אם אמר כל גזי ראשית הגז לא אמר כלום.
<h2>דף קלז.</h2>
תני חדא הגוזז את העזים והשוטף את הרחלים פטור, ותניא אידך הגוזז את העזים פטור והשוטף את הרחלים חייב, לא קשיא הא רבנן הא ר' יוסי, לר' יוסי פטור לרבנן חייב. והלכתא כרבנן.
<h2>דף קלח.</h2>
גזז ומכר ראשונה לגוי רב חסדא אמר חייב בעידנא דקא גזז דידיה הוא, רב נתן בר אושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלי שיעורא בעינא צאנך וליכא. והלכתא כרב חסדא דדייקי מתני' כותיה דתנן הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז הא צאנו לגזז חייב, ואע"ג דכל חדא וחדא בתר דגזוז נפקא ליה מרשותיה ואע"ג דתרגמה רב חסדא אליבא דרב נתן בר אושעיא כגון שהקנן לו כל שלשים יום שנויה דחיקא היא ולא סמכינן עלה.
<h2>דף קלט:</h2>
תניא כי יקרא פרט למזומן. לפניך, לרבות שהיו לפניך ומרדו, כגון תרנגולת שמרדה. [ק"מ ע"א] אם טרפה חייב לשלח, אם אפרוחין טרפין פטור מלשלח דכתיב תקח לך ולא לכלבך.
<h2>דף קמ:</h2>
בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנין מהו, כיון דאי שבקי להו מיטרפי תקח לך ולא לכלבך קרינא ביה או דילמא כיון דבידו לגמרן תקח לך קרינא ביה תיקו. בעי ר' ירמיה מטלית מהו שתחוץ, כנפים מהו שיחוצו, ביצים מוזרות מהו, שני סדרי ביצים זה על גב זה מהו, זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו תיקו. בעי ר' זירא יונה על גבי ביצי (תפיל, ותפיל) [תסיל, ותסיל] על גבי ביצי יונה מהו. ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. אמר ר' אבהו מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב, אע"פ שרובצת על ביצים אחרים. אמר רב יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו נשמטת נופלת עליהן חייב לשלח ואם לאו פטור מלשלח. תניא היתה יושבת ביניהן פטור מלשלח, על גביהן חייב לשלח. היתה מעופפת וכנפיה נוגעין בקן מן הצד פטור.
<h2>דף קמא:</h2>
תניא יוני שובך ויוני עליה חייבין בשלוח ואסורין משום גזל מפני דרכי שלום, ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן, אמר רבה ביצה עם יציאת רובה איחייב לה בשלוח מקנא לא קני עד דנפלה לחצרו וכי קא תני חייבת בשלוח מקמי דתפול לחצרו, אי הכי אמאי אסורות משום גזל, אאמם. ואי בעית אימא לעולם אביצה וכיון דנפל רובא ודאי הכא רמיא ליה ודעתיה [עליה. והשתא] דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח [תשלח את האם והדר] הבנים תקח לך, אפילו תימא דנפל לחצרו, וכל היכא דאיהו זכי חצרו נמי זכיא ליה, כל היכא [דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא] זכיא ליה, אי הכי אמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום, אי דשלחה גזל מעליא הוא, אי דלא שלחה שלוחי [בעי], בקטן דלאו בר שלוח הוא קטן בר דרכי שלום הוא, הכי קא אמר אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום. לוי בר סימון אקני ליה פירות שובכו לרב יהודה, אתא לקמיה דשמואל אמר ליה (גיל) [זיל] (ל)טרוף אקן (דליתבהן) [דליתגבהן] וקנינהו, למאי אי למקנא נקנינהו ניהליה בסודר, אי ליום טוב בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא, הנהו פירי חדתי הוו דלוי בר סימון גופיה לא [הוה] (קניא ליה) [קני להו] והכי קא אמר ליה טרוף אקן דלהגבהון אמייהו, ונקנינהו לוי בר סימון והדר ניקנינהו ניהלך בסודר. למען ייטב לך לעולם שכולו טוב למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך.
